הילד שהאיר את השמים

סדין לבן שמוט ופרוע, מואר בקושי מסמטאותיה של קטמון בחלון הקטן.

נר שקוף מרצד על שולחן עץ מתפורר. עליו: ״האש תוקד עד ביאת המשיח״, ובצלו שתי להבות יוקדות מתמזגות לאחת.

העולמות התבלבלו, האמונה והיצר התמזגו ויצרו חזון חדש; תפילה גופנית. חושך ואור, כפירה קדושה, שדה שופע פרי עץ הדעת.

החלון נסגר,

בחדר נאמרו דברי תורה.

מהפה יצאה אש יוקדת,

ומהעיניים

אש זרה.

הילד שהאיר את השמים הוא אסופת סיפורים, מונולוגים ורעיונות שעוסקים בתודעה ובנפש, במחשבות שמאחורי הפחדים ובמבוגרים שאולפו להסתיר ילדים סקרנים.

בספרו הרביעי חוקר אסיף אלקיים רעיונות גדולים באמצעות רגעים קטנים ' היעדר אור וחושך, יופי אינסופי ועצב תהומי, אהבה וחרדת הבדידות, מונוגמיה, ריבוי אהבות ודיסוננס בין אמונות ' ואף פותח צוהר למוחו של משתתף בניסוי החברתי ״האח הגדול״.

כי לאדם החושב ' הנפש היא מגרש המשחקים הגדול בעולם.