היפומאניה

פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה.
אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכלא הוא מוסד לחולי נפש. אפילו אם זה אמור להיות לטובתו.

קצת אחרי שהעולם לא הגיע אל קיצו בשנת 2000, נערה בת שמונה־עשרה בורחת מהמחלקה הסגורה שבה היא מאושפזת. כשלצידה חברתה הטובה מימי התיכון, היא נוסעת לתל אביב כדי לפגוש בחור שהציל את חייה פעם, בתקווה שהוא יציל אותם בשנית.
אבל בעצם שום דבר בתיאור הזה לא נכון: כי העולם כן הגיע אל קיצו. כי החיים שלה בכלל לא ניצלו. כי שום דבר הוא אף פעם לא כמו שהוא נשמע או כמו שהוא נראה. כי כולם משקרים כל הזמן. גם היא בעצמה, לעצמה.
והיא כועסת. היא לא מפסיקה לכעוס. במונולוג ארוך וחשוף היא מספרת על כל מה שקרה באמת, ומבינה תוך כדי כך כמה מעט הבינה קודם.
היפומאניה הוא סיפור התבגרות סוחף שלוקח אותנו למסע שבין השפיות לבין השיגעון, בין האכזריות לבין החסד, בין השקר לבין האמת.