הלשון נושלה

הלשון נושלה מאת שמעון אדף

הלשון נושלה לא קל לקריאה. לא כי יש בו תכנים קשים מדי אלא פשוטו כמשמעו: הוא אינו קל לקריאה. אדף משחק עם השפה העברית ומעשיר כל משפט וחוויה וטועם מכל מילה וחברתה ומוסיף עוד קצת כמו שף בטרנס או מדען משוגע. יש רגעים שאפשר להיסחף איתו ולהרגיש את התנועה שהמילים יוצרות ויש שצריך לחזור כמה פעמים על אותה פסקה כדי להבין מה לעזאזל קרה שם. חוויה שהיא לא פשוטה כי בספר פנטזיה מותח עם דמויות מקסימות ומעניינות לא מחפשים בדרך כלל שירה. אבל אדף כותב על המילים, על המשמעות שלהם הן בעולמינו ובעולמות אחרים ומתחבר להוויה הממשית של הקיום. אם אנחנו אומרים ששפה יוצרת מציאות, בעולמו של אדף השפה עושה זאת ויותר.

על מה הספר הזה בכלל? מדובר בספר עב כרס, של 595 עמודים, המחולק לשלושה ספרים: מזזת צעירה, שלוש אריכאות וסתר עליון. הוא מתחיל בעיירה דרומית קטנה בשם מבוא ים הקרובה לעוטף עזה (ומציאות האזעקות ואיום מופיעים שם אם כי היא מוגנת יחסית) עם גיבור צעיר בשם אמיר חליבה הגר עם אימו העיתונאית הדעתנית ושוחרת הצדק שחוקרת בסתר את הוריו של חברו הטוב, שרלי, שחולם להיות שף. אמיר פוגש ילדה בשם אייר הקוראת לעצמה לוסינדה ואת אחיה הקטן יוסי הלומדים בחינוך ביתי ואשר איבדו את אימם שהייתה מזזת (סוג של מכשפה) וגם קצת מאביהם שאיבד את זכרונו ומטופלים על ידי דודתם הסבלנית והמעניינת. דרכם הוא נחשף לעולם אחר, שמעבר למציאות הרגילה ולאפשרות של יצורים ודמויות מעולם אחר שיוסי מזמן לגינה נטושה בתחנה לבריאות הנפש הסגורה (תחנה שנפתחה עבור תמיכה נפשית לתושבי דרום). חלק זה הזכיר לי את סדרת הספרים האהובה עלי של קורניליה פונקה הגרמניה: "לב של דיו" והמשכיו בה האב מלמד את בתו כיצד להוציא דמויות בדיוניות מהספרים ועוד. יוסי החמוד מוציא את שרלוק הולמס ועוד כמה מריעין בישין כדי לנקום בחבורת בריונים ובראשם דיצה שמציקים לו במגרש, אבל כשהדברים משתבשים החבורה מנסה להתלכד ולהבין כיצד לעצור את היצור האפל שפוגע ומשבש ומחליא את תושבי העיירה.

עד כאן פשוט מספיק?

אבל אותו יצור הוא לא האפל היחיד בממלכה "המיותרת" היא ההווה ויש דמות איומה ונפלאה באכזריותה שמושכת בחוטים ומנסה לגרום לאמיר להבין כי אינו באמת אמיר חליבה אלא נער אחר, בוגר יותר בשם אמיר מור-טל אשר הוא בעל כוחות קדומים מימי אברם אבינו ומלחמת בין הבתרים. היא משתמשת בסודות לידתו ומסכסכת בינו לבין אימו. סיפורו של אמיר מור-טל וטליה פינטו מופיע ב"הלשון נושלה" בקריאת הדמויות מתוך ספר אחר של אדף "הלב הקבור" (שבו יוסי משתמש) ומתערבב בעלילה הנוכחית ואדף אף מופיע בספר עצמו. העלילה מסתבכת ונפרמת ונשזרת הלוך וחזור בין טליה הבוגרת במציאות זו הנפגשת עם החבורה ועוזרת להם מול טליה מהמציאות האחרת וסיפור הקשר שלה עם אמיר מור-טל תוך כדי קפיצה בין עולמות (רכובים על רמך אש) ובין עלילות עד לשזירה הסופית.

מתוך העלילות יוצאות להן עלילות משנה כמו שרכים ביער עבות, סיפורה של אימו של אמיר, סיפור אחיו של שרלי וארוסתו, סיפור של החרדי מהקלפי שמוצג בתחילה בצורה כה דוחה שכמעט גרמה לי להשליך את הספר בעצבים אבל הדמות התפתחה בהמשך וניתן לה (מעט) כבוד, דמותו של הערבי התורן, פרא אציל, בעל חנות קטנה במרכז המסחרי שמשמש כספק ספרים ללוסינדה היא אייר וסובל הן מהתנכלויות כאלה ואחרות והן מפחד ממשי מעולם הכישוף. גלוריה מונדי, חברתה/זוגתה של אמא של אמיר והשפעתה על המשפחה, הדודה של לוסינדה ויוסי שמחזיקה אותם קצר ועוזרת להם לבחור תמיד את הדבר הנכון, טליה פינטו הבוגרת שחיה מתמלוגים על סדרת ילדים שמבוססת על הזיות שהיו לה כשהייתה חולה בילדותה והקושי שלה להיות מאושרת - החוברת לחבורת הילדים ומוצאת את עצמה בכמה שיבוטליה ואפשרויות. אמיר מור-טל, דמות של מעין גיבור על שמנסה להיות רגיל כי הוא מבין לפני כולם את המחיר שיש לשלם על עולמות עליונים ועוד ועוד דמויות ומיני סיפורים שחוברים ומשתלבים בתוך הספר העצום הזה.

מה חשבתי על הספר הזה?

זוהי הפעם הראשונה שאני קוראת ספר של שמעון אדף (למרות שחברתי הטובה אמרה לי שוב ושוב שעלי לקרוא אותו) והדבר הראשון שבלט לי לעין ושימח אותי היה הייצוג המזרחי בספר. כל שמות המשפחה של הדמויות, אזכורים תרבותיים כאלה ואחרים היו ברורים בבחירתו לאזן את הפוליטיקה של הזהויות בספרות הישראלית. גם הבחירה בישוב בפריפריה ותאור העיירה בסגנון שמי זרחין ודודו בוסי הרגיש נוח, מציאותי, שכונתי. הקשר בין המשפחות, הקרבה, החגים בין אם שמרו עליהם ובין אם לא, הכול הדיף ישראליות אמיתית, כנה ומורכבת. אבל זו לא הסיבה שרכשתי את הספר.

כשכתבתי את "הכול אודות סופי" לא חשבתי יותר מדי על פנטזיה. מדובר בסיפור התבגרות בשכונת התימנים ותעלומת רצח של זקנות תימניות בשכונה. הכישוף ו"מעגל הלחוח" היו בעיני חלק הגיוני מהתרבות ולא יוצא דופן במיוחד, אז נכון, העובדה ששדות תימניות הגיעו לישראל קצת חרגה מהמסורת אבל באמת שלא התכוונתי. מה שיצא הוא שאיפה שהוא מישהו אמר שהספר שלי הוא פנטזיה ואף פנטזיה יהודית. באותה תקופה יצאו "חרשתא" ו"מסכת תהום" וגיליתי את עולם הפנטזיה היהודית שפתאום קפץ לקדמת הבימה (לפחות בעיני). מאחר וקוטלגתי גם אני בסוגה זו החלטתי להעמיק בה וללמוד אותה יותר (לפחות בשביל ספר ההמשך שאני מתכננת) כך יצא שמעבר לספרי עיון רבים הגעתי לספרו של שמעון אדף "הלשון נושלה" שבעצם צולל אל עולם של פנטזיה הן במובן ה"שכונתי" כמו אצל סופי, והן במובן היהודי השואב מתוך המקורות היהודיים, ומשתמש במושגים (וחרבות!) המופיעים בתנ"ך. מעשה המרכבה, האריכיאות, סתר עליון – כל העולם הזה – שהוא נסתר יותר מגלוי וקשה להבנה, מבוסס על עולמות עליונים ומזכיר את שאיפתו של אלישע (כמו במסכת תהום) להגיע אליהם, רק שבמקום תלמיד חכם זו יידעונית צעירה וילד שהוא גם נער ההופך ליותר מסכום חלקיו, הצריכים להילחם עם הפרוזבוטין (שהם מעין גרסה יהודית ממעשה המרכבה המזכירים את ארבעת פרשי האפוקליפסה) ולסגור חור בבריאה הזולגת. באופן כללי משהו "הלשון נושלה" מזכיר את בשורות טובות של ניל גיימן וטרי פריצ'אט שזו בעיני מחמאה ענקית.

עם זאת, אדף לא עושה לנו חיים קלים ולא עושה חשבון. הוא יוצר כמו טליה היידעונית ובונה אריכאות באוויר באמצעות המילים של הספר. הוא מכניס את עצמו ומוציא, מכניס דמוית ומערבב אותן הוא אומר את כל הדברים החשובים לו בין המילים בכל הנוגע לייצוג, זהות, ישראליות יחד עם ניסיון לשמר את הילדות החומקת והזכרונות המתוקים שלה. בספר משחקי ילדות, "צחוקים", חברויות ומשברים, התאהבות וסקרנות, נאמנות ובגידה, סודות וחקירה - עולמות רגשיים שלמים של דמויות רבות יחד עם טירוף של דמויות אחרות המערבבות עבר והווה. רגע אחד הוא מביא ראיון עם המחבר של הלב השבור (הוא עצמו) ואז כותב על הכנת הפסטה של אייר ושרלי.

ובראיון הזה הוא מדבר על הכתיבה ואומר דברים נפלאים וקשים כאחד: "קוראים חיים את הספרים שלנו טוב יותר, עמוק יותר, משנוכל אנחנו אי פעם לחיות אותם." הוא גם מספר כי מניע הכתיבה שלו הוא שיכוך השנאה העצמית. ואני חושבת שאני כותבת ממניעים דומים, כי כשאומרים שאדם כותב מתוך "דם ליבו" הרי שהכתיבה מגיעה מכאב כלשהו שהכתיבה עוזרת לרפא או לפתור (או לברוח לעולם אחר). יש בספר רגעים טהורים של חכמה או פילוסופיה או כאב ששווים בעיני את המאמץ. ובתור תולעת ספרים לא מובן לי מאליו לקרוא ספר במשך שבועיים (!) כשאני רגילה לבלוע אותם בשבת אחת. אומר גם שהמשחק שאדף משחק, ההזרה שהוא עושה במהלך הכתיבה עצמה הנעה בין עולמות שונים ואף מתכתבת עם עצמו הזכירה לי את גישתו של מורי ורבי אברהם הפנר ז"ל לעשות מה שאתה רוצה איך שאתה רוצה ושכולם יקפצו (לא מדובר בציטוט ישיר אלא בהלך הדברים, אוי כמה אני מתגעגעת אליו). אני חושבת שזה שיעור טוב עבורי בחיפוש השייכות לסוגה כזו או אחרת עם או בניגוד לרצוני. אני רוצה לכתוב כי הכתיבה היא הכרח כמו נשימה מבלי לדעת או להבין או לתכנן את הסוגה או קהל היעד. הגישה הזאת עולה לי בדם, שהוא בתורו מזין את המשך הכתיבה. נראה כי אדף כתב את הספר שהוא רצה לכתוב מבלי להתפשר עבור אף אחד ומתוך איזה שהוא חזון וכוונה (וכישרון) והייתי שמחה לשמוע קוראים אחרים של ספר זה על מחשבותיהם בנושא.

עבור הקוראים ששרדו עד כה וממש סקרנים להבין על מה אני מדברת כשאני מתארת את השימוש של אדף בשפה, אביא את הפסקה הרנדומלית הבאה:

"ורדות השחר נלכדה בעבים קטנים, ורצועת תכלת מתבהרת, שבה לוכדת צמריריות קלה את האלומות המבקיעות, וכחול הצהרים המתעבה, המתחשר בלובן ובזוהר, והאור המשתייר בעננות סמיכה, בשמיים מסגילים, מחשיכים, והלהט החיוור, בוהק העצם, של עבים רפויים בחצות, רוחצים ברהב הירחי."

לסיכום, יש לבחור לקרוא את הספר הזה והבוחרים לקרוא אותו יכולים למצוא בו עונג, אבל הוא גם כתב חידה של חיפוש שלא ברור שאפשר לפתור, ניסיון להחזיק חיים בכף היד תוך כדי זליגה ואולי זו מהות המילים עצמם, ניסיון להחזיק משהו שבלתי ניתן להחזקה.

הספר היה מועמד לפרס גפן

*****

"Will the real Shimon Adaf please stand up?”

שמעון אדף הוא אחד האנשים שאני מחשיב כגאון. ב-2020 יצא לי לקרוא את ספרו כפור במסגרת ספר העומר, ספר ארס פואטיקה אפוקליפטי יהודי דתי שמתרחש בתל אביב וממש לא אשכנזי וממש כן שירה, והבנתי שהוא גאון – וזאת בעיה. רומנים שנכתבים ע"י גאונים הם הרבה מאד פעמים קשים לעיכול כי יש להם רבדים והנסתר הוא תמיד רב יותר מאשר הנגלה – תופעת לוואי חיובית כשהסופר הוא גם משורר. קריאה של ספר כזה היא לא רק הנאה - ובהחלט יש כאן הנאה לראות איך סיפור עם כל כך הרבה רבדים מתחבר ביחד – היא גם סוג של משימה ולמשימה הזאת נדרשה הכנה.

הלשון נושלה הוא ספר המשך ללב הקבור, אחד הספרים הראשונים שכתב אדף. מדובר בפנטזית ילדים יהודית שמתרחשת בעיירת פיתוח דרומית שנקראת מבוא ים. אמיר (עם סגול) מור טל הוא ילד ביישן וממוצע להחריד שמתיידד עם טליה פינטו ילדה מבריקה סקרנית בטירוף וביחד הם מצילים את הבריאה מאמרפל, כח משחית שהובס בעבר ע"י אברם התנ"כי והוא עכשיו מחפש דרך לחזור.

וזאת היתה ההכנה שלי: לקרוא את הלב הקבור לפני שאני ניגש לספר ההמשך שלו. דרישה סבירה בהחלט ובלעתי את הספר ביומיים בערך כי: סיפור פיות קלאסי + עיירת פיתוח + פנטזיה תנ"כית + חבורת ילדים שצריכה להציל את העולם + משלב שפשוט זורם טוב.

אחרי שסיימתי ניגשתי בשקיקה להלשון נושלה, והפעם לקח לי בערך חודש לסיים את הספר, ואנחנו מדברים על חודש תשרי שבו היו לי לא מעט ימי בונוס נוספים שיכלתי להשקיע בקריאה. למה? כי אדף הוא גאון, וגאונות היא מעצבנת גם כשהיא טובה.

מה שהופך את הספר הזה לקריאה כל כך איטית הוא רבדי העומק השונים. ברובד הראשון מדובר עדיין בפנטזית ילדים בעיירת פיתוח, אבל פנטזיה הרבה יותר כבדה והרבה יותר עיירת פיתוח. הסיפור עדיין מתרחשת במבוא ים, אבל הפעם אמיר חליבה ושרלי ממן הם חברים הכי טובים. שרלי הוא בן למשפחה עשירה שרוצה ללמוד בישול ואמיר הוא עדיין אמיר, אבל הפעם בן לאמא יחידנית. איכשהו הוא מצליח למשוך את תשומת לבה של מזזת צעירה, לוסינדה שהיא בעצם אייר, ואחיה יוסי.

הזזה היא סוג של קסם המאפשרת לסדר, מחשבות, רגשות וגם אירועים – כמו הסופר בעצם. להזיז את ההוויה כדי שתסתדר בצורה שבה היתה אמורה להיות כל הזמן. רובד שני.

ליוסי גם יש קסם, הוא מסוגל לזמן דמויות מספרים. כשיוסי מזמן בטעות את הדמות אמרפל מהספר הלב הקבור של שמעון אדף, חבורת ילדים מעיירת פיתוח נאלצת שוב פעם להציל את מבוא ים, ואת העולם מאיום תנ"כי שהיה אמור להיות מובס. האיום הוא אולי אותו איום, אבל הילדים הם לא אותם ילדים. מדובר באמיר שונה, וטליה חסרה.

רובד שלישי. הספר הזה הוא סוג של דיאלוג עם הלב הקבור. יש הרבה מאד אזכורים לאירועים שקרו בספר הראשון, וצריך לקרוא אותו כדי להבין את כל הרמזים שהספר זורק. דמות ראשית עם שם ראשון זהה, אבל שם משפחה שונה. אותה מבוא ים שנחקרת הרבה יותר לעומק הפעם, תכנית טלוויזיה שנקראת טליה והגבישונים, וגם פורום ידעוניות עם שם זהה לידעונית של הספר הראשון. סוג של אזור הדמדומים. עוד רמז.

רובד רביעי. הלשון נושלה היא פלינדרום. ויש עוד פלינדרומים המופיעים לאורך הספר. ישר והפוך. לעצור ולקחת צעד אחורה. למילים כאן יש משמעות איך שהן כתובות, הסדר שבו הן מופיעות ולדמויות אליהן הן מוצמדות. ויש הרבה מאד מילים בספר הזה.

רובד חמישי. השתקפויות ובבואות. יש כאן שני סיפורים סותרים שמתקיימים במקביל. דמויות שצריכות למצוא גירסאות שונות של עצמן. מה אמיתי? מה שיבוט? האם זה בכלל משנה?

רובד שישי. איפה שמעון אדף נמצא בכל העסק הזה. מה בדיוק הוא ניסה לעשות? ולמה דעתו בכלל רלוונטית גם לקורא וגם לדמויות?

אז מה חשבתי על כל העסק הזה? הספר הזה הוא גם הספר הראשון, אבל גם הרבה יותר מהספר הראשון. אנחנו זוכים להכיר הרבה יותר מקרוב את החיים בעיירת פיתוח מנקודת מבט של ילדים וזה החזיר לי המון זכרונות. לא שלי, אבל יצא לי להכיר מקרוב ולשחק עם ילדים מעיירות פיתוח בחיים הקודמים. יש מסורת, ויש ארסיות ויש מתיקות. ציפוי קשוח שמסתיר משהו מאד רך בפנים. ויש גם את הפרספקטיבה של המבוגרים שמגדלים את אותם הילדים ויחסים מורכבים עם מסורת ודת ולאומנות וסובלנות.

פנטזיה תנ"כית – הרבה יותר מורכבת בעיני ויש גם דברים שלא הסתדרו לי מבחינת רצף אירועים היסטורי, אבל ניחא. צריך את זה בשביל ליצור משהו שמחבר בין הרבדים השונים.

סיפור פיות קלאסי – האלמנט הזה נזנח כמעט לגמרי בספר הזה לטובת המטא. וזה גם הגיוני. הספר הזה מתרחש בהווה, עם הרשתות החברתיות והסמארטפונים לכל ילד. יש כאן המון חדשנות לכל אורך הספר והיסוד הזה הוא מהעבר ופחות נכנס באופן חלק.

רגעי WTF – מי מביא לילד שלו אוסף בובות משה רבינו?

סגנון כתיבה – פחות זורמת והרבה יותר כבדה. מכריחה אותך לעכל היטב את הטקסט כדי שישב טוב. אי אפשר לקרוא את הספר הזה מהר.

סך הכל: הנאה איטית. בהחלט היה הנאה עבורי, אבל גם בהחלט איטי. אני לא מכיר פנטזית מקור ישראלית בכזה אורך וממש לא הרגיש לי כמו מריחה. בזמן שקראתי את הספר הזה בהחלט הייתי יכול להספיק שניים או שלשה ספרים אחרים שכנראה הייתי נהנה מהן באותה מידה, אבל הספר הזה מבחינתי הוא קצת ייחודי (אבל רק קצת), והייחודיות הזאת בעיני הצדיקה את האורך. המלצה שלי לאחרים? לחשוב פעמיים לפני שצוללים פנימה. מדובר בהתחייבות לטווח ארו