המוקיון

שם: המוקיון

סופר: היינריך בל

שנת הוצאה: 1963

שנת הוצאת התרגום: 2025

מתרגם: חנן אלשטיין

הוצאה: אחוזת הבית

הספר התקבל לסקירה.

"המוקיון" הוא קלאסיקה שניערה את אירופה של אחרי מלחמת העולם השנייה עד ליסוד. דרך תקיפה ישירה על אחד ממוסדות הצדק והיושרה האחרונים שנותרו ביבשת מוכת הזוועות. הכנסייה הקתולית. היום בשנת 2025, בארץ ישראל, יש שני דברים שעובדים לרעתו של "המוקיון" שמנעו ממני לחוות את סיפורו של האנס שניר כפי שרצה הסופר. תקראו לזה "רגישויות מודרניות", תקראו לזה ציניות, אני רק אצטט את קרטר פיודרשמיט מ"איש משפחה" ואגיד שכמו ש"שגבר דיכאוני שנראה טוב, מעשן סיגריה, אינו סרט" גם ליצן עצוב שמעשן סיגריה אינו סיפור.

האנס שניר הוא מוקיון (מעין אמן במה שעושה פנטומימה) שמתעורר יום אחד ומגלה שבת זוגתו, מארי, עזבה אותו. אם זה לא היה מספיק, בהופעה הבאה שלו שניר פוצע את קרסולו.

פצוע, פיזית ונפשית, האנס פורש לחדרו במלון, בעיר הולדתו בון, שם ינסה לשנורר כסף ממשפחה ומכרים, תוך כדי חיפוש אחר מארי. במסע של שיברון הגוף והנפש האנס לוקח אותנו לגרמניה של אחרי המלחמה, שם אזרחים עושים כל שביכולתם בשביל להרים את דמותם המוסרית אל מול העולם המערבי הכובש. האם האנס יצליח להחזיר אליו את מארי מציפורניה של הכנסייה הקתולית אל פינתו החשוכה, או שמא עמידתו האיתנה על האמת והצדק ירחיקו אותו הרחק מחיק החברה התרבותית ואל מצולות הניקור?

בשנות ה-60, כשהספר יצא, הביקורת הבוטה של היינריך בל נגד הכנסייה הקתולית יצרה סערה בגרמניה ואירופה כולה. ההצגה של הכנסייה הקתולית כגוף המשליט אימה ושליטה בנפשות מאמיניו, עד כדי פירוק זוגות וניתוק משפחות, זעזע את אירופה.

הסיפור בנוי על אפקט זעזוע שפשוט לא עובד עלי.

לא צריך להסביר ליהודי שנוצרים לאומניים ששרדו את כיבוש גרמניה הנאצית על ידי בעלות הברית, אינם טלית שכולה תכלת. הם מה שנקרא, "לא מעורבים". חלקם שקרנים, המנסים לצייר את עצמם כמתנגדי המשטר. חלקם צבועים, שמקימים וועדות למלחמה בגזענות רק בשביל לא להיות מנודים על ידי העולם הנאור. חלקם פשוט רוצים להמשיך בחיים כאילו שום דבר לא קרה.

בקיצור, אנשים רעים. לא תמצאו פה את המשפחה מ"גנבת הספרים".

אגב אני לא לבד, אפילו הסופר אמר בשנות ה-80, שהזעזוע המקורי של הספר נשחק עם השנים.

אם כך מה שנותר לנו הוא דיוקן של אדם שבור החווה פרידה. כאן חנן מצליח להביא בתרגום החדש את יכולתו של הינרייך לתאר הידרדרות נפשית. הסיפור מסופר בגוף ראשון על ידי האנס שמנסה להסביר לקורא את פעולותיו תוך כדי העלאת זיכרונות מהעבר. יש בצורת הדיבור של האנס משהו לא ברור בהתחלה. משפט מתחיל בתיאור פעולה, עובר לזיכרון, עובר לפרשנות, לכעס ולבסוף לפעולה שלרוב לא מניבה את מטרתה. מדובר בייצוג עוצמתי של חשיבה דיכאונית. כל פעולה מעלה זיכרון, המעלה זעם, היוצר כעס, המביא כאב. כל פרק מרגיש כמו מערבולת המסתחררת ולכל עבר עד שהיא מתכנסת במהירות לנקודה נמוכה וחשוכה, וכל שנותר לנו הוא לעודד את האנס הלאה, נכון?

לצערי, וזה מאוד סובייקטיבי, התקשיתי למצוא את עצמי מעודד את האנס. בשונה מדמויות שבורות אחרות, כמו ב"תפסן בשדה השיפון", או "חפץ", לא הצלחתי לפתח סימפטיה כלפי האנס. נכון, הוא מציין שכל הסובבים אותו הם צבועים ושקרנים, אבל הוא עצמו אינו צדיק. הוא אוהב להסביר למה מארי חשובה לו, אבל לא למה הוא חשוב לה. בכעסו על העולם הוא שוכח את הדבר החשוב ביותר, שהעולם לא סובב סביבו. לאורך הספר תהיתי ביני לבין עצמי, אם אני רוצה בכלל שהוא יתאחד עם מארי. ריחמתי עליה. אולי זאת המטרה. אדם שבור רואה רק את עצמו. זאת אמרה מעניינת, רק שכמו שכבר אמרתי, "אדם דיכאוני שנראה טוב, ומעשן סיגריה, אינו סרט". גם אם הוא ליצן.

לסיכום,

המוקיון הוא צוהר לתקופה בזמן שעוד היו דברים כאלה שנקראו "פרה קדושה" שניתן היה לשחוט. דרך תיאור כיעורה של החברה הקתולית הגרמנית הינרייך מספר לנו סיפור על כאב ואהבה. לא בכדי "המוקיון" הפך לנכס צאן ברזל בתרבות הגרמנית. אבל אני יהודי ישראלי, שמתקשה לחוות את אותם רגשות עזים שקורא נוצרי היה מרגיש מקריאת סיפורו של האנס. כל שאני יכול לעשות הוא להעריך את הכתיבה של הינרייך ולבטל את הנסיעה הבאה שלי לבון.