המקווה האחרון בסיביר

״המקווה האחרון בסיביר״ הוא סוג של אגדה מודרנית. (זהרה רון, גלובס)

״נבו אמנם עוסק במציאות העכשווית ומתאר אותה, גם על צדדיה האפלים יותר, אולם תמיד באופן שמספק זיכוך הרמוני״ (עמרי הרצוג, הארץ)

״סמפטי, קולח, מתוחכם וכתוב בשפה שלשה את העברית ויוצקת לתוכה מטבעות לשון חדשים.״ (שי דורון, nana10)

״ב״המקווה האחרון בסיביר״ טווה אשכול נבו שמיכת טלאים מרשימה המורכבת מדמויות כל ישראליות ואווירה אגדתית.״ (ציפי גוריון, מאקו)

״בעיר מקלט מבעבעת, שהלבן בה הפך מזמן אפור, מקובץ אוסף בריות שלא מוותרות לעצמן, מחביאות סוד, כואבות, ומסתכלות לחיים ישר בלבן/אפור של העיניים.״ (רון גורדון, כלכליסט)

מיום שהניח כיפה על ראשו ועלה לעיר הצדיקים משתדל משה בן צוק בכל כוחו לשכוח את חייו הקודמים, ובייחוד את איילת, אהבת נעוריו. אלא שאז, בדיוק כשנדמה לו שהוא מצליח, מטיל עליו הבוס שלו - ראש העיר - משימה שמאיימת להצית הכול מחדש.

המקווה האחרון בסיביר הוא רומן מלא תשוקה וקסם, שאורג שורה של סיפורי אהבה המתנקזים בסופו של דבר אל רגע שערורייתי אחד. הרומן מתרחש במקום דמיוני, ועם זאת מציע מבט ממזרי על המגוחך, המקומם והנוגע ללב שבמציאות חיינו כאן.

בכריזמה עלילתית יוצאת דופן, וביכולת הנדירה שלו לקרב אותנו גם אל דמויות רחוקות, מגולל אשכול נבו סיפור על החלטה אחת, שמשנה חיים רבים.