המשפט האחרון

טריגרים: אין סקס, אין אלימות, סצנת הפתיחה היא הסצנה שבה סטרן מקבל התקף לב.

טוב, אני אגיד את זה בריש גלי – תודה לאל שסיימתי. אבל לפני הביקורת נספר קצת על העלילה – אלחנדרו "סנדי" סטרן (שיכונה מכאן והלאה רק סטרן – וכך גם הסופר מתייחס אליו.) הוא עורך דין מזדקן בן 85. הוא מחליט שהמשפט של החבר הטוב ביותר שלו, קיריל פאמפקו (שמכונה לאורך הספר לעיתים קיריל ולעיתים פאמפקו. אני אבחר בקיריל.) יהיה המשפט האחרון שהוא יגן על לקוח ושהוא יפרוש מעריכת הדין.. סנדי סטרן הוא לוחם צדק, שורד סרטן, אלמן משתי נשים, יש לו שתי בנות, בן אחד הומוסקסואל, ונכדה בשם פינקי.

הסיפור למעשה מגולל את כל סיפור המשפט של סטרן ואנחנו נחשפים לסיפור החיים של קיריל – חתן לפרס נובל אך גם בו זמנית מוגדר כרוצח בעקבות בעיות טכניות. קיריל המציא תרופה נגד סרטן אך מסתבר שהתרופה גורמת למקרי מוות. על סטרן מוטל כעת להגן על חברו הטוב – ובמקביל גם פינקי חוקרת מי דרס את סטרן וכמעט הביא למותו.

הסיפור של "המשפט האחרון" מורכב מארבעה חלקים – כולם קשורים למשפט עצמו. טורו מגיש לנו בשפה פשוטה עניינים משפטיים תוך כדי שאנחנו מרגישים ממש "מושבעים" לכל דבר. כידוע לכול, בישראל אין חבר מושבעים ששומע את העדויות, ראיות, ומחליט האם האדם הנתבע הוא חף מפשע או לא. במידה שהוא אינו חף מפשע, על השופט לקבוע את חומרת העונש. כאן בישראל דברים הולכים אחרת, ומי שראה סדרות חוק וסדר למיניהם יודע היטב איך הדברים עובדים שם באמריקה.

לאורך הספר זה ברור לקורא (ולמעשה כבר מהפרולוג עצמו) שסטרן מתכונן למשפטו האחרון וככזה – אנחנו עוברים איתו מסע של לעבור על דברים בחיים ולהתכונן לפרידה מתפקידו כעורך דין. לא רק הפרידה מהתפקיד הזה – אלא גם מהחיים עצמם. נשאיר לכם לגלות מה קרה בסוף.

בין ההתחלה (המסקרנת, יש לציין) לסוף יש אמצע. והאמצע הזה הוא הדבר הזה שגרם לי כל כך לסבול. עודף מידע, פירוט יתר, גלישה לפרטים מאוד לא רלוונטיים (למה באמצע ישיבה של אחת המעידות שנקראו להעיד צריך להתעכב ולדבר על עיצוב אולם בית המשפט? נשגבתי.) ולעיתים הרגשתי שהעורך של טורו לא ערך אותו כמו שצריך ולא דייק אותו. אם זה פרט חשוב לעלילה – זה חשוב. אחרת – זה סרבול של קריאה. קרה לי כמה פעמים שפשוט דילגתי מעל כמה פסקאות ארוכות שנגעו לדברים מאוד לא קשורים (תיאור פסטורלי של חוף ים, למשל.) ומעבר לכך – בניית הדמויות קצת הייתה.... איך נאמר את זה? שטחית ביותר. אומנם אנחנו מכירים את קיריל, את אשתו דונטלה, ואת לפ, הבן שלהם, אבל זו היכרות שטחית ביותר וחסרת עומק. הדבר היחיד שאפשר להגיד שהתחברתי אליו מהדמויות זו דווקא פינקי, האחיינית של סטרן.

לסטרן יש המון מחשבות. המון. ואת כולן אנחנו "קוראים" תוך כדי המשפט. זה לא ספר על פשע ואלימות. זה ספר על המסע של סטרן כפרידה מעבודתו שהוא עבד בה כמעט כל חייו, זו פרידה של בתו, מרתה, מתפקיד עריכת הדין ומעבר לתפקיד אחר שהיא רצתה בו יותר, ובאופן מסויים – זה מסע קצת ארוך, מפורט יתר על המידה, ובאופן כללי החוויה הייתה מאוד מרגיזה. אני רגיל לספריו של רם אורן ששם המתח גואה ככל שעוברים בעמודים. כאן – המתח כמעט ולא קיים. הפשע וחומרתו מאוד זניח בעיניי.

אז דיברנו על ההתחלה המסקרנת והאמצע ה... מקרטעת. מה עם הסוף? תתפלאו – שם זה השתפר. לאורך ארבעת הפרקים האחרונים יש סגירה ויש תחושה של תודה לאל. למה תודה לאל? זכינו לסגור את כל מה שהיה פתוח, סטרן ובתו עזבו סוף סוף את המשרדים שלהם, ויש סוג של תקווה. האם הסוף היה טוב? נשאיר לכם את זה לגלות.

לסיום – "המשפט האחרון" דרש כל כך הרבה עריכה, כל כך הרבה הורדת פרטים מיותרים שהיו יכולים לקצר מ980 עמודים דיגיטליים ל..... נניח, 400? זה היה מתקבל על הדעת. גם התיוג שלו כספר מתח לא מצדיק את זה. אין בו שום פעולה, אין שם סצינות סקס, אין בו שום דבר למעט ניסיון הדריסה של סטרן וההתמוטטות שלו בפרולוג. שום דבר. זה ספר על מסע. מסע רוחני. מסע פרידה מהחיים. הבעיה? זה היה ארוך מדי, לא מהודק, ולעיתים קראתי את אותה פסקה מרוב עייפות. אני יכול לספר שהטאבלט המסכן גם נפל מהידיים שלי במהלך הקריאה עקב עייפות. כשספר לא מצליח לסחוף, הוא לא משיג את המטרה שלו.

תודה להוצאת אריה ניר – מודן על הספר לסקירה.