הספסל

יש ספרים שחודרים למרווח המחיה ותופסים אותך בדיוק בנקודה שבה אתה נמצא.

"הספסל" של שולמית לפיד הוא בדיוק יצירה כזו. הסיפור נולד מידיעה קטנה ומרתקת שהתפרסמה בטיים מגזין על פליט איראני שנשאר תקוע בשדה תעופה ליד פריז במשך אחת עשרה שנים, ומתקשה להיפרד מהספסל שהפך לביתו. סביב הגרעין הזה, לפיד טווה מפגש מרתק בין שני גברים שנמצאים בקצוות מנוגדים: פועל ניקיון זקן הנמצא שם מתוך בחירה, ובחור איראני שנמלט ממולדתו וכלוא בשדה בלית ברירה.

בכתיבה רגישה, חכמה ומלאת חמלה, לפיד מחברת בין התפאורה המנוכרת הזו לבין שאלות אנושיות-קיומיות עמוקות. למשל, היא בוחנת את המתח שבין הגורל הכופה את עצמו עלינו לבין כוחו של הדמיון האנושי, תוך שהיא מציבה שאלה מטלטלת: האם הדמיון לבדו באמת מספיק כדי לשחרר אותנו, או שמא נדרש אדם להיות יוצר של ממש כדי לשנות בפועל את מה שנכפה עליו? השאלה הזו מהדהדת בעוצמה אצל כל מי שמוצא את עצמו מול מערכות נוקשות, ותוהה איך אפשר לבנות חיים מתוך בחירה אמיתית.

חוויית ההאזנה לספר בביצועה המצוין של עדי חבין מוסיפה לו עוד רובד מופלא. הקול הנעים והמדויק מעניק לנפשות הפועלות חיים ומאפשר למילים לעטוף אותך בדרך אינטימית ומרגשת.

זהו ספר שלא רק מספר סיפור על הגירה, זהות וגבולות, אלא מעורר מחשבה אמיתית על המקומות שבהם אנחנו עצמנו מרגישים תקועים, ועל היכולת שלנו לבחור מחדש בכל רגע נתון.