הספר של מיס באנקל
ד"א סטיבנסון
הספר של מיס באנקל הוא קלאסיקה משובבת נפש שמראה איך ספר אחד קצר יכול לעורר מהומת אלוהים בכפר אנגלי קטן.
ברברה באנקל בצרות. הזמנים קשים והיא חייבת למצוא השלמה להכנסתה הזעומה. היא מחליטה לכתוב ספר כדי ליהנות מכספי התמלוגים, אבל יש בעיה אחת: היא לא ניחנה בשום דמיון. בלית ברירה, ברברה כו תבת על מה שהיא מכירה, כלומר על שכניה בכפר מגוריה שהיא מכירה לפני ולפנים.
להפתעתה, הרומן זוכה להצלחה כבירה. ואיזה מזל שהיא פרסמה אותו בשם בדוי, מפני שתושבי הכפר זועמים על הדרך שבה הם מתוארים בו. אבל מה שבאמת הופך את עולמה של ברברה על פיו הוא תופעה משונה ביותר: מה שקורה לדמויות בספר מתחיל לקרות לאנשים בכפר. האם החיים באמת מחקים את האמנות? ומה ייפול בחלקה של מיס באנקל עצמה?
"ספר מהנה ביותר. הדמויות שופעות קסם ותענוג לבלות בחברתן." – הסקוטסמן
"הספר של מיס באנקל מעניק מבט משעשע על החיים עצמם בכתיבה קלילה וחיננית." – ברמינגהם גאזט
על המחבר/ת
ד"א סטיבנסון היא סופרת סקוטית אהובה שספריה הקלילים נמכרו ביותר משבעה מיליון עותקים ברחבי העולם.
סיפורה של ברברה באנקל עוסק בכתיבה על אנשים מוכרים, בתגובתם לדמותם הספרותית ובקשר המשונה שנוצר בין אירועי הרומן לחיים בכפר.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
אני חייבת להסכים עם מה שכתוב על הכריכה, ש"הספר של מיס באנקל" שכתבה ד"א סטיבנסון ויצא לאור בהוצאת הכורסה, הוא ג'יין אוסטן המודרנית. אם כי מיס באנקל חיה באמצע המאה הקודמת, באזור כפרי בבריטניה, ולכן לא ממש מודרנית. ובכל זאת.
תמיד חשבתי שאם כותבים על דמויות שמכירים, הן יכולות לזהות את עצמן בסיפור ולכעוס מאוד או להיעלב מאוד. וזה מה שקורה למיס באנקל, שכדי להתפרנס היא כותבת ספר על הכפר שבו היא גרה, כמובן בלי להזכיר את שמו, וגם לדמויות היא ממציאה שמות אחרים, אם כי, כדי לזכור על מי שהיא כותבת, היא נותנת להם שמות שמזכירים את המשות המקוריים. ואכן הספר מתפרסם ומצליח במכירות, ואנשי הכפר מזהים בו את עצמם, ומבקשים להתנקם באותו ג'ון סמית המסתורי, מחבר הספר. ואז העלילה מסתבכת, כמובן.
מדובר בתקופת אמצע המאה הקודמת, שעוד נוכח מאוד מעמד הנשים שאינן יוצאות לעבודה, והמעמד החברתי של אלה עם הכסף הישן, שמתחזק להם את החיים והבית שקבלו בירושה, עם העוזרת והגנן. לא משהו שאנחנו מכירים ממדינת ישראל שרוב אזרחיה מהגרים. אבל כן ראינו סדרות וקראנו על התקופה הזאת, אז קל לדמיין.
הסיפור כתוב באופן חביב ביותר, אנגלי ביותר, וקצת ג'יין אוסטיני. ומזכיר את העלילות האלה, שבהן הגולם קם על יוצרו. ואז צריך לרסן את הגולם. התוצאה מעלה חיוכים, נקראת בשטף וחביבה למדי. אולי הגימיק שחוק אבל הביצוע מקסים. אני נהניתי.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
