העולם איננו קורא שירים

מרצֶה לספרות וקולנוע, אלמן טרי, יוצא ברכבת מתל אביב לנהריה כדי לפגוש אישה נחשקת ולהיחלץ מהקיפאון שאחז בו לאחר מות אשתו. לְעיתונאי הצמא להכרה אבדה שמחת החיים, אך לאחר לוויה של קולגה ותיק הוא מוצא את עצמו בפאתי העיר, במרבץ פראי של חשקים. גבר שלישי, סופר, מוּבל על ידי רוחו של המשורר התל-אביבי מאיר ויזלטיר ומשתקע בגינה על "ספסל המשוררים".

בהומור המיוחד לו מתאר שמעון צימר גברים המנסים להימלט ממצבם בדרכים פתלתלות. עירם, תל אביב, נדמית כהוויה תודעתית-תרבותית שבלבה אשליית חופש, תשוקה והילה אינטלקטואלית, אולם למעשה זו עיר החונקת את אנשיה. לכן הם יוצאים למקומות אחרים, פראיים לכאורה, אבל נכשלים וחוזרים חפויי ראש לביתם. אם לא די בכך, הם מתהלכים בעולמות הפנטזיה שלהם כשהם עסוקים ללא הרף במצבם הבריאותי הרעוע, בתרופות ובאבחונים רפואיים, מה שמוסיף ממד קומי לתשוקותיהם ולמצב העניינים הסבוך ממילא.

בנובלה שהעניקה לספר את שמו עוסק צימר במעמד השירה והיצירה בעיר שבה

"צעירים נאים ומטופחים משתכרים דיים כדי לאכול ארוחת בוקר בבית קפה מדי יום אבל לא חלילה לקנות ספר שירה של משורר עברי".

בסוף נובלה מבריקה זו – אחת משלוש המרכיבות את הספר – לאחר שיטוט בלתי פוסק, גיחות אל הילדות ושלל הרהורים מלאי אירוניה, מתמקם גיבורנו על ספסל בלב העיר. נדמה כי דווקא הוא מוצא דרך להישאר בעיר ולממש בה קיום משוחרר ופטור מכל מוסכמה.