העולם שמתחת לשטיח

העולם שמתחת לשטיח/ לי עברון

העולם שמתחת לשטיח חיכה לי בסבלנות על המדף והבטיח לי כל מיני סודות והפתעות. הוא קרא לי, כמו שהכפתור הורוד קרא ליעל והיא לא יכלה להתאפק. כבר כשהתחלתי לקרוא הבנתי שיש לי פה עסק עם כותבת שהמילים שלה שלה מתחברות למשפטים יפים ביותר, כמו: "אחרי השמש הבוהקת שבחוץ היה הבית חשוך, והיא הרגישה את השמש פועמת לה עדיין בתוך העפעפיים."

לכתוב ילדים קטנים זו אומנות ותוך כדי קריאה הרגשתי כיצד קומתי מתנמכת לגובה של יעל והעיניים שלי רואות את מה שרק ילדים קטנים עם הרבה דמיון יכולים לראות, ולחשוב את כל המחשבות שהם חושבים ואת הרצף ההגיוני לחלוטין כשאתה ילד בין דבר אחד למשניהו כמו למשל, איך חברה מרגיזה אחת משניאה עליך את מכונת הכתיבה או איך יכול להיות שאריה המוכר יכול להיות קשוב ולגמרי עם יעל אבל באותה נשימה גם עם אחיה יואב. הספר עוקב אחרי בני המשפחה של יעל ומצייר לנו את בצורה מדויקת ומפורטת את יואב ומאיה האחים, את האמא ואת דודה מארי שמייצגת את העולם הקסום של הדמיון ובעיקר את האבא שאוהבים להתרגז עליו (אם אתם בהזדהות מוחלטת עם יעל, כמוני).

היחסים בין האחים, הצרות של יעל מול החברה בבית הספר והיחסים בין יעל לאביה (או בין אביה לכל המשפחה) נראים כביכול רגילים ודומים בכל בית אבל זה בדיוק כל הקסם. ילדים יכולים לקרוא את עצמם ולהבין את הרגשות שלהם כמו שיעל מנסה להבין למה היא עושה את מה שהיא עושה, איך זה מרגיש כשמחליטים עליה או האם היא טובה או רעה. כשיעל חושבת שהיא לא בסדר קשה לה כשמלטפים לה את הראש, היא צריכה ל"לנקות" את החיבה הזאת שלא מגיעה לה. הרגע הזה כל כך אמיתי וכל כך עמוק שאני בטוחה שגם הרבה מבוגרים עדיין יכולים לזהות את עצמם בו.

הספר מחולק לשלושה חלקים, כאשר בראשון אנחנו מתוודעים אל יעל ואל חיי המשפחה אשר יוצאת כל חופשה אל בית הדודה מארי (אחות האב), שם יעל מכירה את הרעיון של העולם שמתחת לשטיח, גמד בשם רצרצון וציפור בשם חפיצבה שבעצם קיימים מתוך הרצון והחפץ של הדודה בהם ויעל חולקת איתה את אותו רצון. מעבר לחלק הפנטסטי בדמיונן של הדודה והאחיינית, התיאורים של חופשת הקיץ בבית של דודה מארי על חוף הים והחיים הקטנים לכאורה אבל המציאותים והאמיתיים ביותר הזכירו לי את הספר הנפלא "ספר הקיץ" של טובה ינסון שגם אותו קראתי בלגימות ארוכות ובהפסקות כדי שלא יגמר. בניגוד אליו לי עברון לא משאירה אותנו רק בביתה של הדודה מארי אלא מערבבת ומביאה את החיים האמיתיים, הדאגות והמריבות אל תוך "בית הקיץ" ואת הדמיונות והפלאות של אותו הבית על שפת הים אל החיים הרגילים ובבית הספר.

במהלך החלק הראשון שהוא העיקרי מבחינת התהליך שעוברת יעל עם עצמה היא לומדת להכיר את עצמה, את רצונותיה, את היכולת שלה להחליט בעצמה ושלא יחליטו עליה – בעיקר בתחום החברות. היא עדיין כועסת על אביה שנראה שאוהב את מאיה יותר מאשר את יואב ואותה ועוד השגות אבל לומדת עליו משהו שלא ידעה קודם.

בחלק השני של הספר, יוצאת יעל למסע להציל את אביה, דניאל, כשהיה ילד, לאחר שהבינה כי הייתה לו "ילדות קשה". המסע הדמיוני הזה נוצר באמצעות הכתיבה במחברת ושם היא מוצאת חברה חדשה שהיא בוחרת בה ורצרצון מצטרף והיא מנסה להכיר את אבא כשהיה ילד. הרצון הזה שלה להתחבר ולחבור לאדם שהיה לה קל לכעוס עליו והתמימות בה היא מנסה להבין אותו מקסימים ומרגשים מאוד. לפני מספר חודשים ראיתי סרט בנטפליקס, בהמלצת קולגה, "אוריון והחושך" אמנם סרט מצוייר אבל מבית היוצר של צ'רלי קאופמן הגאון וגם שם הבת מצטרפת לאביה כשהוא ילד על מנת לעזור לו. בימים רגילים ולמרות חיבתי למסעות בזמן הערבוב הזה יכול לבלבל אבל הוא עובד והוא עובד יפה. גם ב"אוריון והחושך" וגם, כמובן בעולם שמתחת לשטיח.

החלק השלישי והאחרון מכיר לנו את יעל כשהיא כבר מומחית לדמיון וכתיבה, מוכנה לצאת להרפתקאות ואפילו לצרף את אחותה הקטנה להילחם בג'וקים הרעים שהורסים לילדי הפרחים את הבית. חשוב לציין שכאן המקום לטפוח לי על השכם שלא זרקתי את הספר מידי בשל הפוביה הנוראית שלי לתיקן מצוי, ולהודות ללי עברון שלא הרחיבה בתאורים ויזואלים שלהם. כמו בשאר החלקים, הסיפור נע בין המציאות לדמיון ובחלק הזה כשיעל מגלה שגם החברה החדשה שרכשה בכיתה לא הכי מעניינת אותה, היא שוקעת יותר במשחקי דמיון לבד (או עם אחותה). בשיחה עם דודה מארי היא אומרת: "כל עוד יש לי את המחשבות שלי ואת הדמיון שלי, אני אף פעם לא בודדה" ויעל מסכימה איתה. גם אני מסכימה איתן וחושבת את אותו הדבר, למעשה גם סופי שלי מ"הכול אודות סופי" בטח הייתה מסכימה כשישבה מתחת לעץ בהפסקות וקראה ספרים. יחד עם זאת אני מזהה מורכבות במסר הזה. מצד אחד זה נכון שאנחנו צריכים ללמוד ליהנות להיות לבד, להשתמש בדמיון ואז לא נהיה בודדים אבל באותה נשימה, כשהמגיפה של חרדה חברתית מתפשטת אצל ילדים ונוער בשנים אלו, כהורה וכעובדת סוציאלית אני מרגישה מועקה קלה לוותר ליעל על אומנות החיברות. אני חושבת שזה חכם מאוד לזהות מי מעניין אותך ומי לא, עם מי את רוצה להיות חברה ועם מי לא, אבל האם כדאי לראות בדודה מארי, שגרה לבד ליד הים אבל לא הולכת לים, ומדברת עם יצורים דמיוניים, אידיאל? נראה שיש ליעל עוד הרבה מה ללמוד, אבל זה בסדר.

יעל לא סיימה את הסיפור שלה. היא רק למדה שהיא השתנתה ולמישהי שהיא אוהבת יותר. זה כבר מסר נפלא לילדים. היא גם לא סיימה את החקירה של הקשר שלה עם אביה והיא יודעת זאת, גם דודה מארי יודעת זאת, והיא אומרת לה בטלפתיה שיהיו עוד הזדמנויות אחרות להגיד את הכול.

הספר הזה אינו סאגת חייה, למרות שהיא מעניינת מספיק כדי למלא עוד פרקים, אבל הוא חלק חשוב מאוד בחייה שבו היא לומדת להכיר מי היא ומי היא רוצה להיות.