העיקר לקום לבוקר חדש
אביבה סיגל
בגיל 62, מוצאת אביבה סיגל את עצמה כלואה במקום הכי קרוב והכי רחוק, הכי זר והכי מוכר - בעיר עזה, שבתיה נראים מבתי קיבוצה, כפר עזה. לא אחת ניצלה מהקסאמים שנורו על הקיבוץ באופן תדיר. האיום התמידי מומש בשבעה באוקטובר 2023, עת נחטפו היא ובעלה קית על ידי מחבלי חמאס שפרצו לביתם.
כל אחד מהחטופים שחזרו מבור השבי אוצר בזיכרונו את סיפורו הייחודי. כל אחד מהם התמודד במידת יכולתו - ולמעלה ממנה - עם סכנות מוות, אימה, רעב והשפלות. בימי השבי חרתה אביבה בזיכרונה פרטים קטנים ואירועים דרמטיים, ודומה שכבר אז ידעה שכאשר תיפדה, תספר את סיפור השבי שלה במלואו, שלא כמו סבתהּ האהובה ניצולת השואה, שכרבים מבני דורה בחרה בשתיקה.
סיפורה של אביבה - רעיה, אם, סבתא ואשת חינוך לגיל הרך, מסופר באופן כמעט ויזואלי, הודות לכוח זיכרונה המפורט. בסקרנות, בכנות כואבת ובחדות מבט היא משחזרת את האירועים ומתארת את המראות בעיר הזרה ואת התנהגות המחבלים־השובים, שליחי הרוע. בעודה עומדת על משמר ההישרדות, היא דואגת לבעלה הפצוע, וכולה אחוזת חרדה לבנה, שנותר בקיבוץ וגורלו אינו ידוע לה.
תיאורי היומיום במנהרות ובבתי המסתור מהדהדים את שאון המלחמה הניתכת בחוץ ויוצרים תיעוד מרתק, אנושי, רב־עוצמה ומלא אהבה לקית ולשותפותיהם הצעירות לגורל. יותר מכול, מרעיד את הלב ניסיונה הבלתי מתפשר לשמור על צלם אנוש גם בבור צלמוות.
אביבה מגיעה לשבי כאדם בוגר, אך נפשה עתירת חלקיקים פעילים של ילדותיות, תום ותקווה. עם קית ועם הנערות השבויות עמם היא יוצרת תא משפחתי קטן מלא חום ואהבה. מדי ערב הם מקיימים טקס שבו קית מבקש מכל אחד מהם למצוא דבר אחד טוב שקרה להם במהלך היום. למרבה הפליאה, הדבר הטוב היומי נמצא אפילו בגיא צלמוות. בסיום הטקס היא מאחלת־מייחלת: והעיקר לקום לבוקר חדש.
סיפור חזק ומרתק של נשה שחזרה מבור השבי עם סיפור חשוב להנחיל: בניסיון לשמור על צלם אנוש בחושך הגדול ביותר, בתקווה לבוקר חדש.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
״העיקר לקום לבוקר חדש״ הוא ספר שנושא כבר בשם שלו את המתח המרכזי שבו: לא הבטחה לגאולה גדולה, לא ניצחון חגיגי, אלא פעולה צנועה וכמעט יומיומית - לקום לעוד בוקר.
זהו ספר בשל, שניכר שיצא תחת ידיה של הוצאה רצינית ושנכתב למעלה משנה אחרי שאביבה חזרה.
אביבה סיגל כותבת מתוך חוויה שהעברית מתקשה להכיל: אישה בת 62, גננת מקיבוץ כפר עזה, שנחטפת עם בעלה קית׳ לעזה, למקום שהוא גיאוגרפית קרוב לבית אבל אנושית רחוק מכל מה שמוכר. התקציר הפומבי מתאר את החטיפה מביתם בכפר עזה ואת השבי בעיר עזה, ואת הספר כעדות ייחודית של מי שחזרה מבור השבי.
הכוח של הספר, לפחות כפי שהוא מצטייר, נמצא דווקא בפרטים הקטנים. לא רק באירוע הגדול, אלא בגוף, בבושה, בריח, במרחב הסגור, במחוות הקטנות של הישרדות, ובשאלה איך אישה שמקדישה את חייה לילדים, לטיפול, לשגרה ולבוקר חדש, מוצאת את עצמה במקום שבו כל בוקר הוא מאבק.
מבחינה ספרותית, זה ספר שמעניין דווקא בגלל נקודת המבט הנשית והביתית שלו. סיפורי שבי נוטים לעיתים להיכתב בשפה של עמידה, כוח, תכנון והישרדות הירואית. כאן יש אפשרות אחרת: שפה של גוף, טיפול, תלות, השפלה, חמלה, פחד ועיקשות עדינה. לא “גיבורה” במובן הפוסטרי, אלא אישה שמנסה לשמור על עצמה, על הזיכרון, על בעלה, על צלם אנוש, ועל האפשרות הפשוטה ביותר - שיהיה בוקר נוסף.
הספר חשוב גם משום שהוא מזכיר שהשבי לא היה חוויה אחת. לכל חטוף וחטופה היה סיפור אחר, גוף אחר, גיל אחר, פחד אחר, דרך אחרת להחזיק מעמד. דרך אביבה סיגל, הסיפור הלאומי מקבל קול אישי מאוד, חשוף מאוד, ולעיתים דווקא משום כך אוניברסלי: מה אדם צריך כדי לשרוד? מה מחזיק אותו? ומה קורה לו כשהוא חוזר למקום שבו כולם רוצים שהוא יחזור לחיים, אבל החיים עצמם כבר אינם אותו דבר?
״העיקר לקום לבוקר חדש״ נשמע כמו ספר של עדות, אבל גם כמו ספר על שפה: איך מספרים את מה שהנפש הייתה מעדיפה לשתוק?
איך הופכים זיכרון למילים בלי להפוך אותו לסנסציה?
איך ממשיכים לקום בבוקר אחרי שהבוקר עצמו הפך לדבר שצריך להיאבק עליו?
ממליץ מאוד,
איתן
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
