הקוסם מארץ עוץ

הקוסם מארץ עוץ (1939), אחד הסרטים הקלאסיים הנודעים ביותר של תור הזהב ההוליוודי ואחד הסרטים הנצפים ביותר בהיסטוריה, הפך לאבן דרך בזיכרון הקולקטיבי; הדימויים של דורות'י, הדחליל, איש הפח והאריה הפחדן, אשר מפזזים על "דרך הלבנים הצהובות", נצרבו עמוק במורשת התרבות המערבית. דומה שקשה למצוא כיום זווית מקורית בדיון בקלאסיקה כה פופולרית. אבל סלמן רושדי מצליח לעשות זאת באחת המסות המקסימות ביותר שנכתבו על סרט קולנוע, שבה הוא קושר את "הקוסם מארץ עוץ" לשאלות קיומיות, אישיות ופוליטיות.

"הקוסם מארץ עוץ היה השפעתי הספרותית הראשונה", כך כותב סלמן רושדי במסתו על קלאסיקת הילדים הגדולה של אולפני מ.ג'.מ. בגיל עשר הוא כתב סיפור, "מעֵבר לקשת בענן", על עולם פנטזיה צבעוני. אבל רושדי רואה ב"הקוסם מארץ עוץ" יותר מסרט ילדים, יותר מפנטזיה. זהו סיפור "שהכוח המניע העומד בבסיסו הוא לְקוּתם של המבוגרים", סיפור שבו "חולשת הגדולים מכריחה את הילדים ליטול אחריות לגורלם שלהם". רושדי דוחה את התפיסה המקובלת שלפיה פנטזיית הבריחה מן המציאות מסתיימת בסרט בְּחזרה מנחמת הביתה, אל הבית "שאין כמוהו". נהפוך הוא, אומר רושדי – זהו סרט שעוסק בגלוּת. "הקוסם מארץ עוץ" מראה שהדמיון יכול להפוך למציאות, שלאיש מאיתנו אין בית, או לפחות שהבית היחיד שיש לנו הוא זה שאנחנו בונים לעצמנו.

תובנותיו המבריקות של רושדי נחתמות בסיפור קצר ומזהיר, טיפוסי לרושדי – "במכירה הפומבית של נעלי האודם" – המספר על היום שבו נעליה האדומות של דורות'י נמכרות תמורת 15,000 דולר במכירת אביזרים מאולפני מ.ג'.מ.