הקללה של ראיין

חשבתי שאני יודע מה מחכה לי: חיים מסודרים, נישואי נוחות ואולי אפילו קצת שעמום מבורך. הרי מה כבר יכול להשתבש כשאתה בן למשפחת אצולה עתיקת יומין ומצופה ממך ללכת במסלול ידוע מראש ונטול כל הפתעות?

אבל מתברר שהשקט לא זורם בדם משפחת אלורן. בין הצללים ארבה לי תמיד האמת שממנה כל כך ביקשתי לברוח. קללה עתיקה, שנקשרה בשם שאני נושא בגאווה, נועצת את טפריה בכל צעד ושעל שאני עושה.

אני מקולל.

וכשאתה מגלה שאתה לא אדון לעצמך, אלא עבד לגורל אפל שנגזר עליך מאות שנים לפני הולדתך, קשה מאוד להבדיל בין הרצון האמיתי שלך לבין האשליה שיש לך בחירה חופשית.

ואז היא הופיעה. לא ביקשתי אותה, לא חיפשתי אותה. ובכל זאת היא הייתה שם.

היא לא שייכת לעולמי, אבל היא הדבר היחיד שגורם לי לרצות לנתק את השלשלאות שכובלות אותי מהיום שבו הגעתי לעולם.

הבעיה היא שאהבה לא יכולה לגבור על קללה. ובמקרה שלי היא רק הופכת אותה לאכזרית יותר.

כל צעד שאני עושה לעברה מקרב אותי יותר ויותר אל התהום שפעורה לרגליי.