הרופא והנפש - ויקטור פרנקל

הרופא והנפש: יסודות הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית

מאת ויקטור אמיל פראנקל. תרגום ועריכה: פרופ' דוד גוטמן, הוצאת דביר 2010, 284 עמ'.

הבחירה החופשית – האנושיות – חירות

"האדם: הוא חיה, אך גם הרבה יותר ממנה; הוא עולה על החיה בממד שלם – ממד החירות. חירותו של האדם אין פירושה חופש מתנאים ביולוגיים, פסיכולוגיים וסוציולוגיים. החירות הזאת אינה חופש ממשהו, אלא חופש למשהו: חופש לנקוט עמדה אל מול כל התנאים" (עמ' 15, ההדגשה במקור).

האדם – אדם בהיותו בוחר. בשונה ממחשב, שהזנה של סך פרמטרים תניב תוצאה צפויה, מחד גיסא, ומאידך כיסא, בעל־חי שגם בתנאים מסוימים – צפוי מראש באופן יחסי, האדם יכול לבחור לנהוג אחרת בכל מצב, והאדם אכן נוהג כך.

פרנקל מדייק שהבחירה החופשית היא על עצמי בלבד. איני יכול לשנות בבחירתי ישירות את בחירתו של האחר או לגבור ולשנות את חוקי הטבע. אך מה תהיה תגובתי – זאת בחירתי החופשית!

נקודה זאת חשובה, כיוון שלעִתים אין האדם משלים עם גורלו, אינו מקבל את המציאות שאינה תלויה בו, מתכחש למאורעות חייו ולמצבו, "אנו סובלים ממשהו כי איננו סובלים אותו, כלומר, מסרבים לקבלו" (עמ' 133). על־כן, האדם נדרש לגמישות בחייו ובמימוש ערכיו. נדמיין לעצמנו אומן, שבשל מצבו הכלכלי־חברתי אינו יכול להרשות לעצמו להשתלם ולתת לכישרונו דרור, נדמיין אדם יצירתי, מקורי ומבריק, שנולד למעמד העבדים, וכן על זה הדרך. – כשהפוטנציאל האנושי נתקל בחומות ובתִקרוֹת־זכוכית, האם זה צודק? לא. אך האדם יכול לממש את עצמו לא רק בהגשמת ערכים יצירתיים. "אותו אדם "פשוט", שמבצע היטב את המטלות בתחום המשפחתי והתעסוקתי למרות "חייו הקטנים", עולה על המדינאי ה"גדול" [...] [ש]מקבל את ההחלטות שלו באופן לא מצפוני" (עמ' 78). לכן, להיות אדם ערכִּי – בכל מקום שהוא נמצא, אפילו בשבי ובמאסר, אף במחנה הריכוז, כפי שפרנקל עצמו היה, וכן כיוצ"ב. כלפי המשפחה והחברים בפרט, והאחר בכלל, עדיף על האציל העשיר והמפונק, שפוגע ורומס, עדיף על "בן־החורין" בעיני עצמו שהורס ונוקם באחר.

הקיום האנושי במצבי סבל מונע הגשמה עצמית יצירתית, וגם מונע חוויות־חיים מענגות־חושים, אך יחד עם זאת, חי הוא את "ערך ההסתגלות" (עמ' 79):

"כשהוא נפגש פנים אל פנים עם גורל שאינו יכול [האדם, מ"ה] לעשות דבר נגדו למעט לקבלו ולשאתו [...] באומץ לשאת את הסבל הבלתי נמנע, לשמור על הכבוד במצב של שקיעה ואפילו של חורבן".

יש לדייק, אין כאן קידוש הסבל, אלא רק עיסוק ב"סבל שאי אפשר למונעו או להמירו טומן בחובו אפשרות למשמעות, שכן במקרים אחרים, כשהוא ניתן להמרה, מדובר רק במזוכיזם ולא בגבורה" (עמ' 261).

ראויים הדברים להיכתב על ידו, שכן אינו רק פסיכיאטר ונוירולוג, "אלא אני [ויקטור פרנקל כותב על עצמו, מ"ה] גם ניצול של ארבעה מחנות ריכוז" (עמ' 46).

אחריות ואשמה – ותשובה

כאמור לעיל, האדם אחראי אך ורק על עצמו, כיוון שסמכותו על עצמו היא היחידה. אדם היום אינו אחראי כבחברות מסורתיות בעבר על אשתו ועל ילדיו, שכן גם הם בעלי בחירה חופשית ועצמאיים.

"אי אפשר לייחס אשמה לאדם על מה שאיננו אחראי לו [...] גם אין מקום לייחס לו הישג [...] השיפוט המוסרי מתחיל במקום שבו האדם יכול להחליט באופן חופשי ולפעול באחריות, ומסתיים במקום שאין באפשרותו לעשות כן" (עמ' 53).

עם הסמכות – באה האחריות, ובלא סמכות וחופש בחירה אמיתי – אין אחריות. ממילא, מאבק בדברים שאין ביכולתי לשנותם – אינו אלא מאבק שווא.

אין שום תועלת לאיש לשקוע ברגשות אשמה או בושה, אין שום ריווח אישי אמיתי או חברתי בהענשה ובנקמה בחוטא ובעבריין:

"מי שעבר עברה נושא באחריות לדברים שכבר אין לו אפשרות לבטלם. במקרים האלה אפשר לדבר רק על התנהלות נכונה, על גישה נכונה, וההתנהלות הנכונה ביחס לאשמתנו היא החרטה. החרטה, גם אם אינה מסוגלת להחזיר את הדברים לקדמותם, מסוגלת לתקן אותם ברמה האתית" (עמ' 99, הערה *).

אהבה, מיניות ונאמנות

"בעיני האוהב העולם נהפך לקסום [...] העולם כולו רוחץ באור הנגוהות [...] שרק האוהב מסוגל לראותם, שהרי האהבה אינה מסנוורת את האדם אלא הופכת אותו לרואה [...]" (עמ' 151).

במבט ראשון, אהבה מסמית מלראות את מומי האוהב, "וְעַ֥ל כָּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה" (משלי י, יב), "כֻּלָּ֤ךְ יָפָה֙ רַעְיָתִ֔י וּמ֖וּם אֵ֥ין בָּֽךְ" (שיה"ש ד, ז). אך במבט מעמיק, האהבה – החיבור והידיעה מתוך היכרות מרגשת ומשמחת, יוצרת את התנאים האופטימליים להכרת האהוב ולידיעתו (עי' עמ' 72; 165–166).

כך, מין אינו רק מין, אלא הממד הפיזי מבטא את הקשר הרגשי והנפשי ונושא אותו על גביו (עמ' 158). המטרה היא הקשר הנפשי, כך שההתייחסות רק לחלקים הפיזיים, או כל מניע חומרני "מחוץ לאהבה האמיתית", ישאיר את הקשר במימדיו האירוטיים מצידם הנמוך – רכושנות ובעלוּת בלבד (עמ' 164). קשר זוגי אינו צריך להתקיים ולהימשך רק מחשש ומבדידות, שכן הוא אינו אוהב את אהובתו – אלא את עצמו, והוא מפחד להישאר לבד...

פרנקל מציין שאהבה אמיתית היא בקשר שמאופיין במוחלטות מונוגמית – בִּלהבסיס לתחזוקה של הקשר הזה הוא הנאמנות" (עמ' 164):

"הדרישה לנאמנות מחייבת אותו להִשתדל להחזיק מעמד לצִדו של אדם אחד למרות גחמות כאלה ואחרות, ולהתמיד בקשר איתו" (עמ' 165).

יש להבחין בין נאמנות מתוך אהבה אמיתית, לבין קנאות ואובססיה: (עמ' 169):

"הקִנאה מפריעה לאושר [...], שהרי ביסודה עומד היחס שלנו לאובייקט של אהבתנו כאל רכוש [...] ובכך הוא מאשר שהאהבה שלו נכנסת לקטגוריה של הבעלות [...] הקנאי חרד מפני התחרות".

הנאמנות היא ערך זוגי שהאוהב צריך ליישם בחייו, ולעולם לא לדרוש, שכן, אז היא הופכת מהכרה בערך האהבה והרצון לקיים את הקשר האהוב עם בן או בת הזוג, והופך לכפייה של נורמות דתיות, חברתיות וכיוצ"ב על מושא האהבה, מבלי לחיות איתו במקומו, תוך ציפייה להדדיות, שלא נמצאת שם, מעצם הפער שמעלה לשיח את הקִנאה. באופן פרדוקסלי, הקנאה מנסה להרחיק מהאהובה או מהאהוב יריבים אפשריים, אך היא יוצרת דינמיקה של בעלות – ולא אהבה, ובכך מייבשת את הקשר ומפוררת אותו.

פרנקל רואה בזנות את הצעד הבא אחרי קִנאה, משום שבשני המקרים האחר הופך ל"סחורה". בקִנאה בן או בת הזוג, וממילא רדיפתם ושמירתם, ובזנות – הזונות, ולא העיסוק בזנות ובפסיכופתולוגיה שלהן. פרנקל מדגיש שמצב כלכלי, קשה ככל שיהיה, אינו "מאלץ" לעסוק בזנות. כפי שהדגיש לעיל, לא המצב מכריח את האדם, אלא האדם בוחר כיצד להגיב במצבו, קשה ככל שיהיה (עמ' 171).

כשם הזנות פוגעת בנפש הצורך אותה, בעצם הפיכתם למטרה ריקה מקשר ומתוכן רגשי, כך הפורנוגרפיה פוגעת בניתוק האהבה מהפרטנר האהוב, שאיתו מגיעים לעונג, וזאת על ידי השחתת האדם בתאווה אנוכית בלא אהובו (עמ' 177).

פרנקל מדגיש שהאהבה והיחסים הם לא אמצעי. לכן יוצא בטענה כלפי ה"דת" (כך התנסח, אף שברור שכוונתו לא לדתו הוא – היהדות, שכן ביהדות יש "פרו ורבו" במנותק מ"מצוות עונה", ראו שמחת הבית וברכתו מאת מו"ר הרב אליעזר מלמד א, ד), שטועה לומר שהנישואין והאהבה בעלות משמעות רק כמשרתות את הרבייה (עמ' 178).

טיפול במצבים נפשיים שונים

חשוב להתבונן בניתוחיו ובהצעות המענה שלו, הן לאדם הנמצא במצב, כדי להקל מעליו את מצבו, והן לאדם שאינו, כדי שיבין את חברו ויראה בו את החלקים האנושיים והסבל שבהם.

חרדה – מקורה בדרך כלל בטראומה אנושית שיוצרת פחד שמייצר תסמינים, שמעוררים את המעגל ומזינים אותו. ההצעה להתייחס לחרדה ולפחד כאנושיים, ולא כמחלה. בכך לשבור את מעגל הקסמים. נוסף על כך, מציע פרנקל להתרחק מהתסמין בעזרת אובייקטיביזציה של התסמין ושימוש בהומור (עמ' 184–186; 206).

כפייתיות – כנ"ל לגבי האנושיות שבכך, ולא כמחלה (עמ' 193). "יש להבהיר לו שני דברים: האחד, שאינו אחראי למחשבות הכפייתיות שלו, והשני, שגישתו אל המחשבות הללו תלויה רק בו" (עמ' 194–195). פרנקל מחזיר לנפשו של הכפייתי את הבחירה החופשית והחירות לפעול במצבו. פרנקל תולה את בעייתו בספקנות מענה, שכן חווייתו שלעולם חושיו וחוויותיו אינן מספקות את ביטחונו (עמ' 195). יחד עם זה, הכפייתי סובל מפרפקציוניזם שמכרסם בו על כל החלטה בחייו (עמ' 197):

"הניוירוטי הכפייתי סוגר את הדלת או משלשל מכתב לתיבת הדואר באותה רצינות תהומית של מודעות ומצפון שהאדם הנורמלי שומר לבחירת מקצוע או בת זוג לחיים".

חסרה לו הזרימה עם החיים, על קטנותם וטעויותיהם, כִּשלונותיהם וסטיותיהם מן השלמות. במקום לחוש ביטחון מספק ומותאם.

סכיזופרניה – האדם חווה את עצמו כאובייקט להאזנה, לצפייה, לחיפוש ולרדיפה של האחר. האדם הנורמלי חווה את עצמו פעיל וכאדם שבוחר בתוך העולם, והסכיזופרני כפסיבי, כנרדף, כנצפה, שמחפשים אותו ושחורשים עליו מזימות (עמ' 230–231).

כריכה

ציור ראש אנושי שמורכב מקווים מעגליים ממרכז הראש, ותכופים בקווי המתאר שלו, עם ריבועים בצבעים שונים. עדיות. כש"