התמימים

התמימים מאת הרלן קובן

אז אחרי שהמלצתי לאבא שלי על השקרן מאומבריה ובתה של יונקת הדבש, הוא החזיר לי את הספרים עם תוספת משלו: "התמימים" של הרלן קובן. החלטתי לקרוא השבת מנסה להתעלם מתחושת התנשאות מבישה כלפי הספר והסופר המצליח שנכנס לקטגורית "קראת אחד, קראת את כולם". על מנת להגן על עצמי אני מוכרחה לומר כי הייתה תקופה בנערותי שכשאהבתי סופר, קראתי את כל שורות הספרים שלו על מדף הספריה הציבורית (ג'ון גרישם, רוברט לדלום וחברים) הקריאה האובססיבית גרמה לי להכיר את התבניות הקבועות בהם סופרי המתח משתמשים וכשכבר לא הצליחו לרגש אותי, נטשתי אותם כלאחר יד. הרלן קובן לא נכנס אז לאותן רשימות והפך פופולרי הרבה אחרי שעזבתי את איזור ספרי המתח לטובת רומנים היסטוריים, אימה או ספרות עולמית.

חשוב לי לציין כי לא חששתי להתאכזב יותר מדי מהספר שתפסתי כ"גילטי פל'זר" או תענוג רווי אשמה, איך שתרצו לקרוא לזה, כי ברור שהסופר הזה אומן במלאכתו והוא עושה עבודה נהדרת בבניית המתח וריבוי קווי עלילה שונים שהקורא אינו יכול לחכות עד שיארגו יחד אל הסוף המפתיע. קראתי את הספר בשקיקה וללא הפסקות מלבד הפסקות שירותים. זה אומר די והותר על חווית הקריאה. עם זאת, תחושת התענוג רווי האשמה לא עזבה אותי וניסיתי להבין למה. למה אי אפשר פשוט להתענג בלי אשמה? למה יש צורך להרגיש אשמה או לקטלג את הספרות הנ"ל כמשהו שהוא פחות טוב.

אז אני נגד קטלוגים והכללות ואתייחס רק לספר הזה.

נתחיל מתקציר העלילה בעטיפת הספר שמתייחס לדעתי אפילו גרוע יותר ממני לסיפור עצמו ונראה כמו עבודה גרועה של שיווק שלא מתייחס כלל לעושר העלילתי או לסיפורם של דמויות נוספות. תחושת קריאת התקציר היא כמו קריאת צהובון שעיקרו לספר לנו כי ספר זה נמצא בעיבוד לסדרת טלוויזיה בנטפליקס! יאי!. קריאה זו מנמיכה ציפיות באופן פלאי שאולי זה חיובי כי דווקא מאוד נהניתי מהספר.

הגימיק של שיח ישיר לקורא כאילו הוא הגיבור חמוד ומיד מחבר אותך לספר כדי להבין מי אתה (ועם מי אתה צריך להזדהות). הוא חוזר על עצמו בכל פעם שאנחנו צריכים להבין את עברו של מאט, גיבור הסיפור ואיך חייו השתנו בעקבות הריגה בשוגג של אדם אחר.

על מה הספר הזה? הוא על מאט, אסיר משוחרר שעתיד לקנות בית בשכונת ילדותו עם אהבת חייו שבהריון. לכבוד המאורע הם קונים טלפון מצלמה שמוביל לשליחת תמונה וסרטון שמערערים את מאט אשר ממילא מתקשה להאמין בטוב וביציבות לאחר עברו. מאט יוצא למסע להבין האם אשתו בוגדת בו ומה האמת מאחורי אותו סרטון (שאגב לאחר השימוש הראשון בטלפון מצלמה כמניע עלילתי הוא נזנח ולא משתמשים בו שוב). במהלך המסע אנחנו פוגשים שלל דמויות ורציחות ומחכים להבין איך כולם קשורים ביחד ואיך זה בכלל קשור למאט. חוסר האונים של מאט יחד עם הרצון הנואש להאמין בטוב נוגע ללב. דמויות אחרות מעניינות זו שייקר הבלשית הפרטית ואוליביה, אשתו של מאט. הספר כתוב בצורה מיומנת כל כך שלפעמים מסתירה את האומן ולפעמים עבודתו בולטת לעין.

קובן פותח עוד ועוד קווי עלילה: אמה ליימי, האחות קתרין, לורן מיוז, מקס השוטר המושחט, לאנס השוטר המעצבן, הבוס של לורן, קימי דייל, הבת הסודית של אוליביה, קאל וייטס סוכני האף בי איי וולורנס חסר הבית החמוד, מרשה הגיסה והבנים הצעירים, קירה השמרטפית וברני האח המת. חכו זה לא נגמר, יש את סטיבן שמאט הרג ואת ההורים שלו והקשר ביניהם לבין מאט. בקיצור --- מה שקורה בספר הוא הרבה הרבה עודף מידע, מתח דם ודמעות שמזכיר לפעמים שטיפת מוח בפלאשים בחדר חשוך, הזנה תוך ורידית של אדרנלין וחוויה שלא מבישה רכבת הרים – אם אתם אוהבים דברים כאלה.

החוויה היא מרגשת, אין ספק, אבל מותירה את הקורא בסוף עם תהיות לגבי הסיום והאריגה המאוד לא מושלמת ומאולצת של הסוף. הצורך להמשיך להפתיע ולמתוח גם כשהחלק המשמעותי הסתיים מרגיש כבר חלש מדי ומעייף.

אז האם באמת חוויתי את הקריאה כתענוג צרוף אשמה? האמת שאני נגד תחושת אשמה. אני גם נגד התנשאות באופן כללי (למרות שאני חשה את שניהם, סליחה) - הספר הוא הספר הוא הספר. כשבאים לקרוא הרלן קובן אין צורך לחפש עומק משמעותי או תהליך אצל הדמויות, זה לא הנושא. גם לא תיאורי סביבה או בתי מגורים או מזג אוויר שאמורים ללמד אותנו על הדמויות – אין זמן לשטויות האלה כשאתה מנסה להריץ 70 קווי עלילה ב462 עמודים. לא צריך להתרגש כשרואים את התבנית, את ה"שטיקים" או כל דבר שמסמן את העבודה המיומנת של הסופר כי מדובר בספרות תעשייתית וככזו היא באה לספר סיפור ולרגש אותנו ולתת לנו להמשיך הלאה ולבלוע את המוצר הבא. האם יש פסול בצריכה של ספרות כזאת? ממש לא. האם נהניתי מהקריאה? בהחלט. האם אני הולכת לקרוא עוד ספרים של הרלן קובן באותה התלהבות נערית של פעם? ממש לא.

בקיצור, סקירה זו שיכולה להקרא "ייסוריה של פלצנית" ממליצה לחובבי הסוגה על הספר המותח ומזהירה את אלו שרק באים לטעום שלא לצפות ליותר ממה שהספר הזה מבטיח (אבל לגמרי יותר מהתקציר המזוויע של העטיפה).