וילון נע ברוח

בלילה, כשאני שוכבת במיטה זרה במקום שנקרא "הבית החם", וקר לי נורא, אני רואה את הווילון רועד ברוח. ויודעת - זו הרוח של אמא שלי, שנושבת בווילון ומניעה את שוליו."ראיתי את אמא!" אני קופצת ורצה למיטה של אורן. "רוני, אמא מתה", אחי נאנח. "תחזרי לישון, כבר מאוחר". אני חוזרת למיטה, אבל לא נרדמת. אמא שלי חוזרת אלי בווילון מדי ערב, בתור פיה. היא גם מחוללת בי קסם שמאריך את הפוני שלי, כך שיסתיר את כל מה שאני לא רוצה לראות, וזה קסם נפלא. אבל אני לא רוצה להיות כמו אמא, ששתקה ולא גילתה לאף אחד על המכות. אני לא רוצה לעצום את העיינים ולהתחבא מאחורי מלים יפות. אבא שלי רצח את אמא שלי. אין לי שום דרך להגיד את זה בצורה יותר רכה. זה מזעזע, אני יודעת, אבל זו עובדה.

וילון נע ברוח הוא הספר הראשון בסדרת "רוני פוני", המעובדת בימים אלה לסדרת טלוויזיה. זה סיפורו של "הבית החם", מקום שבו אפילו המציאות עוטפת ומחבקת ילדים שאין להם לאן ללכת וכל אחד מהם, בדרכו שלו, מחפש תקווה ואהבה.