זה לא קרה

"אחרי רגע קצר, קשה לי להעריך את הזמן שלו, אולי חמש שניות אולי שמונה, לא נראה לי שזה הגיע לעשר שניות אפילו לחצתי על הגז והמשכתי לנסוע. בפה שלי עוד היו המילים אמאל'ה אני לא מאמינה שזה קרה לי אבל אני עצמי המשכתי לנסוע. בלי להסתובב, בלי לצאת מהאוטו, בלי לבדוק אולי בכל זאת יש לו דופק. ואני אישה מוסרית, כן?"
במרכז כל הסיפורים עומד התא משפחתי או החברתי המתואר בעיקר מבעד לעיניהן החקרניות של נשים שונות: ילדות שמגנות על אמהותיהן, נשים שנידונו לוותר על שאיפותיהן, אמהות ששתלו בבנותיהן תקווה לשחרור עוד כשנשאו אותן בבטנן, נשים שהגשימו את שאיפותיהן של אמהותיהן, נשים משכילות ומצליחות בזכות עצמן, ילדות דאגניות שגדלו להיות אמהות דאגניות. הדמויות המאכלסות את הסיפורים הן מוחשיות וחד-פעמיות: מבטיהן חודרים את קרום ההגנה הדק העוטף את המרחב המשותף ורואים הכול, אך הן מסרבות בתוקף לצאת בהצהרה עכשווית או קוהרנטית. את הסיפורים מלווה כמו צל ההכרה כי מלאכת החיים היא "קשה וקטנה ובלתי נגמרת, כמו גובלן מפלצתי הם רוקמים אותה, מנסים לא למתוח מדי ולא להשאיר רופף", אך בו בזמן גם הפכפכה וטרגית, ושדי בשבריר שנייה אחת בלתי נשלט ועם זאת בלתי נמנע כדי שהחיים יתבקעו, ייקרעו, ישתנו לבלי שוב.
הכתיבה של מירב נקר סדי נטולת אשליות וייחודית כמו גיבוריה, חפה מזיוף ומלאה הומור ותמיד מפתיעה במקוריותה המשכנעת בתכלית.