זה שלי מהבית

זה שלי מהבית, המוקדש כולו לקינה כפולה על מות ההורים, נארג במסורת הוותיקה של האלגיה, ומעשיר אותה בדרכו הייחודית. כך למשל כפות הידיים, באופן מקורי, משמשות לא פעם נתיב לאבל, כשהקינה נפרשת מזיכרונות ילדות מוקדמת

"כַּף יָדִי קְטַנָּה לַחָה, בְּכַף יָדֵךְ אִמִּי"

אל ההתמעטות שבזיקנה

"יָדִי בְּכַף צְפוּדָה"

ועד העידן שלאחר ההתייתמות

"יֵשׁ לִי חוֹרִים בִּשְׁתֵּי כַּפּוֹת הַיָּדַיִם"

. המשורר מביט בדעיכת הוריו בחמלה אך בישירות ומתעד את קריסת הגוף ואת נסיגת הצלילות מבלי לחוס על עצמו, בלי לפסוח, כמדומה, על שום תסמין.

אחרי מותם אותו מבט מופנה אל עצמו, עם ההכרה:

"כְּבָר אֵינֶנִּי בֵּן"

, עם הכאב הלא-מרפה הכרוך בהעדרם:

"הַגַּעְגּוּעַ מְכַרְסֵם חֲלוּדָה בְּשִׁנַּיִם חַדּוֹת"

. כנגד החלל שנפער, הספר מבקש להחיות,

"מִי הָיִית אִמָּא וּמִי הָיִיתָ אַבָּא"

, בין השאר באמצעות מטאפוריקה עשירה

"צְרוֹר מַפְתְּחוֹת גָּדוֹל נִפְרָשׂ כִּמְנִיפָה/ נְתַתֶּם בְּיָדִי לַדֶּרֶךְ"

, הבלחות מעולם הטבע המרמזות בעדינות למעגל הקיום

"אֶהְיֶה כְּעֵץ שָׁקֵד בּוֹעֵר לָבָן/ מַשִּׁיר עֲלֵי כּוֹתֶרֶת בֶּחָצֵר הָאֲחוֹרִית/ כְּבֹהַק שֶׁלֶג, עַל אֲדָמָה כֵּהָה"

, ותמונות של שחור ולבן המשקפות את חציית הגבול מהחיים אל המוות:

"הִנֵּה חֲשֵׁכָה בְּשָׁחֹר בָּהִיר תְּלוּיָה/ מִתְנַפְנֶפֶת כְּחִתּוּל רֵאשִׁית/ אוֹ כְּתַכְרִיךְ סוֹפִי"

.

נימת השירים משלבת כאב ופיכחון, ולעתים הצער מתמרד ומבקש כעין נחמה בפנטזיה של היפוך הזמן מן ההלוויה אחורה, בחזרה אל החיים, כמו בשיר 'תוֵמַ':

"יִפָּרְמוּ סְלִילֵי תַּכְרִיכִים לִגְדִילִים, יֵחָשֵׂף הַגּוּף לְאוֹר צָהֳרַיִם/ הָעוֹר יַוְרִיד/ יִשָּׁאֵף הָאֲוִיר/ יִתְפַּזֵּר הַקָּהָל בִּצְעָדִים קְלִילִים, מְדוּדִים, לְאָחוֹר"

– נחמה שמעצם היותה דמיונית, רק מאששת את המציאות הבלתי-הפיכה של החידלון וההעדר.