זכרנו לחיים
אלחנן ניר
מה היה תפקידו של האדם בראש השנה? האם ראוי שיתפלל על עצמו ביום זה? מה משמעותה של תקיעת השופר? וכיצד חרף טרדות השגרה מצליחים לכונן במהלך השנה שפה רוחנית-פנימית מלאת חיות?
זכרנו לחיים עוסק בתכנים היסודיים, הגלויים ובעיקר הכמוסים של ראש השנה. הוא נוגע ביום המסמל את נקודת הראשית של הבריאה, של המעבר מאין ליש, ופוסע בין הקשריו השונים של יום זה – כמפתן, כסופה של השנה שחלפה וכספה של השנה החדשה; כיומו של השופר ושל שפה קדם-מילולית וכיום מלא מילים גדולות; כיום של תחינה עולמית ואישית כאחד.
מתוך סערת השנים האחרונות, שהחלו במחלוקות פנימיות קשות ונמשכו במתקפת שמחת תורה תשפ"ד (7.10) הנוראה, מבקשים פרקי זכרנו לחיים להתבונן מחדש בעומק היום הזה, יום הדין והרחמים, יום של המלכת הבורא על עולמו, ולהפוך אותו לאירוע רב-משמעות המתמקד בשאלות החרישיות והפנימיות ביותר של האדם בכלל והיהודי בפרט. בשפה אישית ובלתי-אמצעית עוסק הספר בנושאי הבסיס של הקיום האנושי, האמונה והתפילה, החורבן והגאולה, הקדושה והזיכרון, ומעניק להם מילים עכשוויות.
עושר המקורות המשמשים בין שיטיו – דברי חז"ל והפוסקים, ספרות המקובלים ודרושי החסידות – ושזירתם העדינה בשפת השירה והספרות, הפסיכולוגיה והפילוסופיה, הופכים את הקריאה בו לחוויה מעמיקה ומהדהדת.
על המחבר
הרב אלחנן ניר הוא ר"מ בישיבת שיח יצחק, רב קהילת "מבקשי" בירושלים, מלמד במכללת הרצוג ובמתן, עורך מוסף "שבת" של מקור ראשון וחתן פרס ראש הממשלה ליצירה. זהו ספרו התורני-הגותי הרביעי. קדמו לו "אם רץ לבך", "יהודי בלילה" ו"היום אתם יוצאים" (בהוצאת ידיעות ספרים), ארבעה ספרי שירה ורומן.
ספר המזמין את הקורא למסע פנימי ועומק בנבכי המשמעות הרוחנית של ראש השנה, תוך בחינה מחודשת של מהות היום וחשיבותו.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
לפני שאכתוב את התרשמותי מהספר של הרב ניר חשוב לי לפתוח בגילויים נאותים:
1. אני לא אדם מאמין.
2. אני משתדל שלא תהיה לי דעה אוטומטית, ולמען האמת די עייפתי מהעיסוק הלא חשוב בדעתי האישית בפרט ובאקטואליה בכלל. ועם כל זה - בדרך כלל יש בי נטייה ראשונית לערכים ולדעות שמזוהים עם השמאל.
הרב אלחנן ניר באמנות מרהיבה טווה יריעה רחבה מאוד משלל מקורות וידע תרבותי. הוא חורז יחד - ספרות חז"ל עם פילוסופיה, קבלה וחסידות לצד פסיכולוגיה. ספרי הלכה ומאמרים רבניים חבוקים עם שירה מודרנית. ובהקדמה הוא מוסיף לצטט גיבורים שנפלו יחד עם אמירות מופלאות של אלמנות והורים שכולים.
מכאן אכנס מעט לתוכן ואתמקד קודם בהקדמה:
הרב פותח עם טקטיקה דרשנית מצויה: לקחת מאורע מחזורי (-ראש השנה שחל בשבת, ולכן לא תקעו בשופר), ולתלות בו את הסיבה לקטסטרופה הנוכחית (-זוועות שמחת תורה).
זה עובד מצוין. תמיד יהיה אירוע כזה שאפשר להיתלות בו, ולנווט את הציבור לתודעה הרצויה.
איכשהו הציקה לי השאלה: מדוע השבעה באוקטובר לא התרחש שלש שנים קודם, או בתש"ע ובתשס"ו שגם בהן לא תקעו בשופר מאותה סיבה?!
אבל אולי הבעיה היא בי שאני תופס את זה בעיניים חרדיות מדי, ולא מבין מספיק שמדובר כאן רק על רעיון ערטילאי.
אני מתקדם אל הרעיון עצמו שנשמע מדהים ואמור להוביל לתיקון עולם אמיתי, אל אחדות מופלאה שלא ראינו עוד כמותה.
זה בהחלט נשמע טוב, אבל מבין השורות נראה משום מה, שיש חלק מסוים מאוד בעם שהוא האשם בפילוג, הוא זה ש"אין בו שמץ מאהבת ישראל", ומן הצד השני - כל אותם מופלאות ומופלאים שהתגלו במלוא יפעתם (והם באמת כאלו), כל אלו שבגדולת נפשם דילגו על כל הסדקים והקרעים שהתהוו למען הכלל, נמצאים רק בחלק האחר של העם.
יתכן שיש כאן ענין טכני בלבד, מטבע הדברים הרב ניר שמע יותר את המשפחות האלו. אבל היה מתבקש שבכתיבת שורות המדברות על כך שאי אפשר להיות בלי החצי השני, על כך שיש לשמור להישאר רק "מחצית" ולא להתפשט מעבר - בשביל לתת מקום לדעת השני, אך טבעי שיהיה שם מעט מקום לדעת השני וליפי מעשיו.
אני לא רוצה לנתח ולהתנגח בכל חלק, אבל הגישה לדברים היא מאוד ברורה. יש כאן זווית ראייה ופרשנות שנוצקו בתוך בית המדרש הציוני הדתי, ואיכשהו נראה שרק זה קהל היעד של הספר.
ואם זה כך בהקדמה שמדברת על רעיונות אוניברסליים כאחדות, ברור שהגישה הולכת ונהיית יותר פנים בית-מדרשית ככל שנכנסים יותר לפרקי הספר העוסקים בענייני ראש השנה, השופר, המלכת הקב"ה והדין.
חשבתי שבפרק האחרון אמצא נחת. הוא מדבר שם על ה"סליחה" ותוהה אם זה עדיין רלוונטי. יש שם נקודות שממש מדברות אליי ואל "אהבתי" הגדולה למסע הפיוסים החברתי המתוזמר בימים אלו.
אבל איכשהו גם הפרק הזה הולך בסוף למחוזות יותר אמוניים ופחות קרובים אליי.
רק לשם ההקבלה אציין לספרו של הרב אילעאי עופרן "קול דמי אחיך" (גם הוא בהוצאת ידיעות ספרים), זהו ספר שנשען על התנ"ך, ומחבר הספר תופס את התנ"ך אחרת ממני.
הרב עופרן בהחלט כותב מתוך בית המדרש, אבל הוא פונה החוצה, הוא כותב גם אל קהלים אחרים. גם אני יכול להזדהות ולהתחבר עם הרעיונות שהוא מעלה (עוד לא סיימתי את הספר, אבל זה הרושם שקיבלתי בינתיים).
במאמר המוסגר אשתף גם ברגעים שהעלו בי חיוך של תהייה:
פרק שלם מוקדש להסביר שתפילה היא דווקא על הבלתי אפשרי, "לבקש בגדול" - ואז מגיעה הפיסקה האחרונה שאומרת: לא באמת. או כמו שכותבים בסרטוני פעלולים: "אל תנסו את זה בבית"...
בפרק "הבט אחורה בהבנה" הרב ניר מבקש מאיתנו להבין שלא הייתה לנו דרך אחרת לחיות את חיינו. אחחח, דטרמיניזם במיטבו...
אבל אז הוא מסביר לנו שבדיוק לשם כך קיבלנו את כוח הבחירה, כדי להבין שלא יכולנו לבחור צורת חיים אחרת.
קצת התבלבלתי.
לסיום אתייחס לפרק "חיים רוחניים אחרי גיל 25".
אמנם הבעיה שהוא מעלה לא ממש מטרידה אותי, וגם הפתרונות מבוססי החברה וְהַחֲבֵרוּת שם - לא מתאימים לבעל אופי מתבודד שכמותי. אבל בפועל הפרק היה מעניין. אולי בגלל הגישה המעשית שבו. או שמא זה דווקא הניסיון ליצור משהו חדש. ואולי זה בכלל איזה מרכיב סודי אחר.
שורה תחתונה:
מדובר בספר שמיועד לקהל ספציפי, ולפי מה שהספקתי לקרוא - אצל קהל היעד מדובר בלהיט. לי באופן אישי, היה קשה מאוד להתחבר לספר ולתוכנו. אבל מי שמבקש מפגש אינטימי עם שפת בית המדרש הדתי-לאומי, ימצא כאן עולם עשיר.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
