זרוק אותו לוואדי

זביג היה נתח שלם מהעבר. כל מה שעשה עוד לפני שהצטרף לקיבוץ התערבל והתערפל. נשאר רק הזיכרון של אדם שעסק איכשהו בענייני ביטחון, אבל היה גם אידיאולוג, ופה ושם התגלה כתיאורטיקן, והכול בגוון קומוניסטי חריף, אם כי רק מעטים יכלו לקלף את הז'רגוניזמים שלו ולראות מתחת לדיבורים על ביטחון, חינוך וערכים, מאחורי ענני המלל, את המקור המרקסיסטי לניניסטי.

ברחבת הכניסה לבית הקברות, כשמעבר לגדר התיל הרופפת רובצות פרות אדירות קרניים, חלק מעדר בקר משוטט, החלה איזו מהומה. תחילתה באדווה קלה של הפתעה, עם הופעתה של קבוצת יהודים חרדים. היה ברור שההלוויה הרגילה, זו שטקסיה התגבשו עוד בימי החלוציות של מעיין דבורה, תהיה באותה שעת אחר צוהריים מאוחרת הלוויה בעלת אופי דתי.

חבריו של זביג, וגם בני קיבוץ צעירים בהרבה שיצקו מים על ידיו, התארגנו בחיפזון נרגן והחליטו להישאר מחוץ לתחומי בית הקברות. הם לא ייתנו לגיטימציה לקומץ חרדים בבית עולמם של החלוצים. היה מי שהציע לחסום את ההלוויה פיזית. אחד הצעירים העיר שהבן האמצעי של זביג הוא אחד החרדים הללו והוא שמנהל את העניינים. משכך, החליטו זקני חבריו לדרך של זביג בעזרת כמה מדור ההמשך הרדיקלי להשליך במהירות יריעת בד אדומה בוהקת על הגופה השמוטה באלונקה המתגלגלת פנימה למקום קבורתה.