חייב לצאת

אֲנִי שֶׁבֶר הַלּוּחַ שֶׁעָלָיו כָּתוּב
יִהְיֶה לְךָ

בָּאָרוֹן אֲפֵלָה, אֲבָל
אֲנִי עֲדַיִן יָכוֹל לָחוּשׁ לְיָדִי
אֶת פָּנַי

אָבִי וְאִמִּי מְלַטְּפִים אוֹתִי
גַּם אִם אֲנִי שֶׁבֶר
גַּם כְּשֶׁלֹּא בָּרוּר לִי
מָה אֶעֱשֶׂה.

ספר שיריו השני של יורם גלילי עוסק בחקירת קווי המתאר של השבר המתווים את חייו של המשורר: מקריסת הבית הפרטי ועד לזכרונות ילדות נסתרים וקשים, הדורשים אומץ להעלותם על הכתב ורק המשורר הבוגר יכול לדובבם. אך לא רק קווי השבר הפרטיים: גם אלה הלאומיים, כמו השלום ושברו וקריסת הבטחון הלאומי בעקבות טבח השביעי באוקטובר.

כמו באיזורים של התפרצות געשית, הירידה אל עמקי התהום מביאה עמה סכנה ואוצרות. לא לחינם נפתח הספר במילים ״הַזִּכָּרוֹן סַכִּין / הַשִּׁכְחָה חֶסֶד / הַקּוֹרֵא שׁוֹחֵט / הֵא גְּרוֹנִי״ – שהרי מי אמיץ דיו כדי להסכים לחיתוך הסכין? זהו ספר שנכתב ונקרא מתוך חירוף הנפש; הירידה אל התהום היא מעשה של אומץ, זיכוך והעלאת פלאות שלא ישוערו.

״אֲבָל אֲנִי הַגְּבָעוֹת הָרַכּוֹת / אֲנִי הָאוֹר הַתָּכֹל שֶׁל הַבֹּקֶר / הַנֶּבֶט הַקָּטָן הָרוֹקֵד בַּעֲדִינוֹת בָּרוּחַ / וּבֹשֶׂם הַגֶּשֶׁם / וּפְרִיחַת הָרְתָמִים / וְאֹפֶק מַרְחִיב נְשִׁימוֹת״.

שהרי בבסיסה של שירתו של גלילי עומד החסד של המבט, של הושטת היד לילד ולאיש שהיה, ולכל אלה שליבם פתוח. בשפה פרטית שהיא בעת ובעונה אחת ישראלית ומרובדת מאד במקורות התלמוד והתנ״ך, מתאר יורם גלילי מסע חיים של אהבת אדם וארץ, של שבר ותיקון, וכל כולו הוא בחירה בחיים.

בכל סרלואי