טירת אוטרנטו

#קריאתון5

Horace Walpole - The Castle of Otranto

אמ;לק: הרומן הגותי שפתח את עונת הרומנים הגותיים. פורסם בשנת 1764.

קראתי באנגלית ובכלל לא ידעתי שתורגם.

הוראס וולפול (1717-1797) היה סופר, היסטוריון ומדינאי בריטי, בנו של ראש הממשלה רוברט וולפול. הוא טען שכתב את טירת אוטרנטו אחרי שחלם חלום על טירה עתיקה ובה ראה יד ענקית שהפחידה אותו.

הספר כתוב בצורה הידועה של סיפור בתוך סיפור מסגרת. במהדורה הראשונה נכתב שהסופר, ויליאם מרשל, תרגם מאיטלקית סיפור שנכתב על ידי אונופריו מוראלטו, קאנון של כנסיית ניקולס הקדוש באוטרנטו שבנפולי בשנת 1529, ומבוסס על סיפור שנכתב אף מוקדם יותר, בתקופת מסעי הצלב. כתב היד נמצא כביכול בספריה של משפחה קתולית עתיקה בצפון אנגליה. במהדורה השניה וולפול כבר הודה שכתב את כל הספר בעצמו ושהוא ויליאם מרשל. בהתחלה הספר התקבל כלשונו והפך לרב מכר אדיר, אבל אחרי שוולפול התוודה היו מבקרים שהשתלחו בו והגדירו את הספר כרומן סנסציוני נחות. למרות זאת הוא התקבל באהדה בקרב רוב האוכלוסיה והודפס פעמים רבות.

הסיפור עצמו הוא מעין טרגדיה של טעויות עם נגיעות אימה. קונרד, בנו היחיד של מאנפרד נסיך אוטרנטו, נהרג ערב חתונתו כשקסדה ענקית נופלת עליו ומוחצת אותו. כדי למנוע את מות המשפחה, אביו מתכנן תכנית מרושעת. מפה מתחיל סיפור מוזר מלא בנפתולים ותגליות כמיטב הדמיון, מתובל בתקריות המיועדות להדהים ולהרעיש את הקורא החסוד של אמצע המאה ה- 18. בסיפור הרקע וולפול רומז לקטסטרופה איומה בסיום, והקורא המתפלץ אכן בא על סיפוקו.

לעיניים מודרניות הספר כתוב בצורה מסורבלת, עם נאומים ארוכים, משובצים בסימני קריאה ומקפים. לדמויות יש הרבה מה להגיד והן נואמות ללא הפרעה, ברגשנות ומליציות. ההתרחשויות מתוארות עם נקודות מבט משתנות והסופר מכניס הערות והסברים כרצונו. פה ושם הוא מכניס שיחות עם המשרתים, שמספקות קטעי מעבר קומיים כדי לשבור את הרצינות התהומית של הדמויות הראשיות.

ניכר שהסופר בעל מודעות חברתית גבוהה ונהנה להעביר ביקורת מוסווית פחות או יותר. כנראה שלקוראים בני התקופה הרמזים שהוא שתל היו מובנים יותר אבל גם אני קלטתי כמה. למשל, די ברור שהנסיך מאנפרד ופעולותיו הם ביקורת על המלך הנרי השמיני, ואילו דמות אחרת מזכירה את ריצ׳רד לב ארי.

וולפול והסוגה שהמציא השפיעו רבות על הסופרים שבאו אחריו. הידועה שבמוקדמים היא אן רדקליף שכתבה את מסתרי אודולפו והאיטלקי, ששניהם מוזכרים במנזר נורת׳נגר של ג׳יין אוסטן. אח''כ הגיעו עוד, כמו מרי שלי, אדגר אלן פו, רוברט לואי סטיבנסון, בראם סטוקר ועוד. ג׳ורג׳ט הייר, כמנהגה להכניס דמויות היסטוריות אמיתיות, הזכירה את וולפול בכמה מהרומנים המוקדמים שלה. הוא ידוע גם כמי שהמציא את המלה serendipity. מעניין לקרוא עליו ועל כתביו.

אני נוטה לוולפול חסד מיוחד אחרי שג׳וזפין טיי הזכירה אותו בספרה בתו של הזמן, הבלש האולטימטיבי שמנקה את המלך ריצ׳רד השלישי מאשמת רצח האחיינים שלו במאה ה- 15. בהמלצתה קראתי את הספר שכתב, Historic Doubts on the Life and Reign of King Richard III שיצא ב- 1768. וולפול מצביע ישירות על הנרי השביעי, המלך הראשון לבית טיודור, כמי שהורה על הרצח. הוא כותב:

The murders committed by Henry were indeed executions and executions pass for prudence with prudent historians; for when a successful king is chief justice, historians become a voluntary jury.

המשפט השני מתייחס בין השאר להנרי מור, שכתב ספר היסטוריה שמרשיע את ריצ׳רד, וגם לויליאם שייקספיר, שכתב את המחזה הידוע על פי מור. אבל המשפט עדיין רלוונטי גם לימינו. חשבתי לסקור את הספר הזה במקום את הרומן, אבל הוא כתוב בצורה אקדמית יבשושית וקשה להבנה. יש בו תובנות שנונות ואני ממליצה.