כל מה שלא נכתב

על הספר

קייט ויטאקר מרגישה שעולמה חרב עליה כבר שנתיים. היא גם צודקת כי האובדן של בעלה לשעבר קאם הותיר אותה הרוסה בצורה שהיא לא חשבה שקיימת.

ובכל זאת, החיים ממשיכים, בערך. היא מגדלת את צ'ארלי הקטן שמיום ליום רק הופך דומה יותר לאביו המנוח, משלבת קריירה מתפקדת (בקושי), ונמצאת שם בשביל גרייס - החברה הכי קרובה, בדיוק כמו שהיא עושה בשבילה.

בעוד יום שכזה קייט והבוס שלה, יו, טסים לפגישות עסקים אותה קייט לא האמינה שתספיק אחרי שנאלצה להתמודד עם תקרית או שתיים שגרמו לאובדן לצוף וכמעט לשתק אותה. רק שמזג אוויר קיצוני גורם לשניים להיתקע בביירון ביי ולדחות את המטרה המקורית, במקום זאת הם יוצאים לחופשה כפויה בה קייט פנויה בפעם הראשונה להתמודד ולעכל עם האובדן והמצב הקיים לעומק ולא רק לחיות איתו 24/7.

מה חשבתי במהלך הקריאה

קודם כל, לגבי התחלת העלילה: מיד בעמוד הראשון אנחנו נזרקים הישר לחיים של קייט ולאט לאט מבינים מה הסיטואציה ומי נמצאים בה. היא גם מתפקדת כאקספוזיציה מעולה עד לשלב מתקדם יותר שבו כל הספר מתעסק אך ורק בנושא האובדן. אני מודה שהרושם הראשוני של הספר מאוד חד צדדי והוא משתנה מהר אבל זה כן משהו לשים לב אליו.

אז כבר בפרקים הראשונים אנחנו עוברים לציר זמן שונה בעבר, בו קייט מתמודדת עם תואר האלמנה וכל מה שנלווה אליו. זו אמנם קפיצה קטנה בתוך ההתחלה הקלילה יחסית של הספר אבל כבר אז אפשר להבין שהספר לא נכנס תחת קטגוריית "ספרים שהם חיבוק".

למה אני מתכוון? זה לא שהעלילה מורכבת אך ורק מקשיים וסבל מה שמוביל לדמות אומללה וקלישאתית, זאת אומרת - כן, טכנית אלו המרכיבים אבל יש משהו בכתיבה של גריי שמישיר מבט לקושי שבאבל ואובדן שהופך את כל הספר ליצירה יוצאת דופן, הוא מיוחד ומקסים אבל גם באותה נשימה ממש לא קל בהרבה מאוד קטעים בעלילה. אני מודה שאישית היו חלקים שלקחתי בהם הפסקה, אבל חשוב לי להדגיש שזה לא הספר עצמו כמו שפשוט לי אישית לא הייתה פניות רגשית מלאה ולפעמים החוויה הייתה קצת יותר מדי, לרוב אני מחפש ספרים בדיוק כמו כל מה שלא נכתב, שמשאירים אותי חסר מילים וממוקד בתחושות - ואת זה הוא עושה נהדר.

רוב הספר מתרחש בציר ההווה, אבל מדי פעם אנחנו זולגים לתקופות שונות, ולמרות הסיכון בלהפוך את הקפיצות למרכיב מבלבל בספר מאוד ברור מתי יש שינוי בציר הזמן וכמעט בכל המקרים זה משרת את העלילה ומשתלב נהדר, כמו לדוגמא - קייט ויו משחזרים את הפעם הראשונה בה נפגשו ואז חוזרים כמה שנים אחורה.

הזכרתי את הפרמיס והמהות של הספר כיצירה, אז כן, אחרי האקספוזיציה שבה אנחנו מכירים את הדמויות שיהיו רלוונטיות לשאר העלילה יחד עם סיטואציות שחושפות תכונות אופי מרכזיות, הספר כולו עובר להתמקד במסע של קייט עם עצמה. היה לי ברור שכל מה שלא נכתב מגיע מחוויה אישית מאוד ואכן גריי מספרת בתודות על התהליך ועל עצמה, באמת שלפעמים הרגשתי שהוא חשוף כל כך מה שלא מקל על הקריאה. ומצד שני - העלילה שברקע כביכול הכי "צפויה" בעולם אבל דווקא בגלל שהסיפור לא נשען עליה לחלוטין התוצאה היא שיכולתי לעבור עם קייט את המסע שלה בלי לדאוג שהוא כולו יהיה עסוק בחלקים אפלים.

למה העלילה משתלבת יפה כל כך? יש משהו בכיוון הברור שלה שמרפד את הקושי, ולא בצורה שמקטינה את האבל, אלא הרגעים הקטנים שגרמו לי לצחוק ולחייך ממשפטים שנונים, או הרסיסים הכי קטנים של אושר שקיימים בסיפור, הם הקלו על התחושות הקשות - זה לא משהו שהיה עובד בדרך כלל ודווקא בגלל שהספר מאוד אמוציונלי ומורכב השילוב נהדר.

טריגרים ותכנים רגישים

מוות ואובדן, פציעה/תאונה, מחלה סופנית-אלצהיימר, דיכאון אחרי לידה, הפלה.

מיניות - בעיקר נשיקות וקצת מחשבות תשוקה, טיפה מזמוזים בקטע בודד, ובגדול ממש אין התמקדות בנושא.

לסיכום

התכוננתי לספר מחבק ומנחם וקיבלתי אחד, סוגשל. הוא אמנם לא קל לקריאה אבל כאמור יוצא דופן ומקסים בדרכו שלו, ומוכיח שתמיד יש תקווה וסיכוי. ולמרות שאני בטוח שבתקופה אחרת הייתי יכול לחוות ממנו יותר אני עדיין שמח שקראתי אותו ויכולתי להרגיש ולהתרגש ממנו.

בשורה התחתונה אני ממליץ מאוד - רק להבין עם עצמכם האם התכנים מתאימים לפניות הרגשית הנוכחית.

תודה שקראתם:)