כמה טוב לחיות

כשטיילתי עם נינה בלילה ראיתי על המדרכה שאריות חיים של מישהו או מישהי זקנים שמתו כנראה, והיו שם כל מיני מכתבים מקופת חולים ועיתונים ישנים ואפילו עטיפת ספר שהזקן כתב פעם.

בסוף מתים וכל החיים מתפזרים על המדרכה. ומה יהיה עם כל מיליוני המילים האלו שכתבתי כל החיים. כולם מעלים הכל לרשת. אם כי גם איזה מקום נידח ברשת זה סוג של מדרכה.

בשביל ללמוד על החיים בישראל בתחילת שנות האלפיים לא יצטרכו אותי. הכל מתועד. אם פעם היו מתעדים בשביל הנצח, או בשביל הדורות הבאים, עכשיו צריך לכתוב רק בשביל העכשיו.

באמת ככה אני חיה, בתוך עולם כתוב משלי. בכל בוקר או ערב אני יוצרת לעצמי את העולם הנרטיבי המומצא הזה, מעבדת את החיים שלי לסיפורים. גם כשהדברים קורים אני הרבה פעמים חושבת איך אכתוב אותם. אחר כך החיים מתארגנים קצת לפני הדפים האלו. זה עולם שבו החומר והמחשבה הם כמעט אותו דבר.