כעלה נידף
"אתה מתכוון לומר," לחשה בבעתה, "שאתה כבר לא מאמין בתורה, בתורה שבעל פה, בכל הדת שלנו?"
"זה לא בדיוק כך. אני לא כופר בפועל. אני פשוט מפקפק במידה מחרידה, כך שבכל פעם שאני מתפלל או מקיים מצווה כלשהי אני מתחיל לתהות אם הדבר אמיתי או נכון. גרוע, הרבה יותר גרוע, הוא הצורך לשאת דרשות בפני אחרים כשאני בעצמי לא בטוח. אני מרגיש כל כך צבוע..."
"אבל זה מטורף," קראה. "אסור לך אפילו להגיד דברים כאלה. זה חטא."
"אבל אני חושב אותם."
"אז תפסיק לחשוב אותם."
"אני מנסה, אבל זה בלתי-אפשרי. אף אחד לא יכול לשלוט במחשבות שלו."
בייאוש עמוק מתמיד הוא שקע בשתיקה.
סיפורו הלא-ייאמן של אלישע בן אבויה, החכם היהודי שהתקרב לפילוסופיה היוונית ונטש את אמונת אבותיו, זכה לעיבוד מרגש ומונומנטלי בספרו של מילטון שטיינברג, כעלה נידף, אשר נגע בלבבות רבים כשיצא לאור באמצע המאה הקודמת.
כעלה נידף כעת בתרגום חדש ועדכני הכולל מבוא מאת דב אלבוים הוא סיפור על נפש מיוסרת, על ויכוחים בדבר אמונה וכפירה, על תשוקה לחוכמה ועל נאמנות למסורת ולחברים. ברומן רחב יריעה, על רקע הנופים הקדומים של ארץ ישראל, מתואר אחד הקרעים הדרמטיים ביותר בתולדות חכמי ישראל.
על המחבר
מילטון שטיינברג (1950-1903), מוסמך לרבנות ומנהיג קהילה שחי בארצות הברית, היה מומחה לספרות כללית, לפילוסופיה קלאסית ולספרות חז"ל. פרסם שמונה ספרים, חלקם ספרי עיון וחלקם רומנים, שראו אור בחייו ואף לאחר מותו. כולם זכו להצלחה מסחרית וביקורתית, ורובם נמכרים עד היום.
סיפור מרגש ועמוק על המאבק הפנימי של אדם בין אמונה למחשבה חופשית, המציג את המורכבות של זהות רוחנית ותרבותית.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
כעלה נידף מאת מילטון שטיינברג
את כעלה נידף קיבלתי בהשאלה ממשפחה של חברה לאחר שבמסיונריות ידועה לשמצה דחקתי בהם לקרוא את אחד הספרים האהובים עלי השנה: מסכת תהום, של איל חיות-מן. כעלה נידף מביא גם הוא את סיפור של ר' אלישע בן אבויה מתחילתו ועד סופו כפי שנכתב על ידי שטיינברג (1903-1950), מוסמך לרבנות ומנהיג קהילה שחי בארה"ב. מדובר בספר שיצא לאור ב1939 ולדברי אישי היקר ככל הנראה למד אותו בשיעורי ספרות בתיכון.
כעלה נידף שקראתי הוא תרגום ומהדורה חדשה (שיצא ב2015) ולו הקדמה מאת דב אלבוים – הקדמה מעניינת מאוד שלדעתי ראוי לקרוא בסוף הספר ולא בתחילתו, שאני מתכננת לגנוב ממנה רעיון לברכת הבר מצווה של בני ובו אלבוים מבקר את הצורך לבחור בין "יש" ו"אין" לבין הגישה של "גם וגם".
אודה ואתוודה כי הקריאה בספר הייתה מוטת מלכתחילה מאחר ולא יכולתי שלא להשוות כל הזמן את הספר למסכת תהום, וזאת למרות העובדה שהספרים שונים מאוד מאוד. הגעתי למסקנה ידועה מראש שאין לקרוא גרסה של סיפור בסמיכות לגרסה אחרת שאהבת מאוד, כמו שלעולם לא הסכמתי לקרוא ספר אחר על המלך ארתור (דמות פיקטיבית אך נערצת עלי מילדות) אחרי שקראתי את ערפילי אבלון. אבל גם ערפילי אבלון איבדו מקסמם אחרי שראיתי את הסדרה מרלין (כל אלו שעצרו את נשימתם ושופטים אותי, לא רק שחשבתי שזו סדרה נהדרת, היא גם הייתה אחד המניעים שלי לכתוב את כתב היד המגירתי הנצחי שלי על דוד ויונתן). אני חושבת שההשוואה בין ערפילי אבלון לסדרה מרלין לא סתם עלתה בעיני כשאני חושבת על כעלה נידף מול מסכת תהום, בעוד שבספר הראשון שולטת הקדרות והטרגדיה לפחות בספר השני יש מעט קסם ואהבה.
אבל מן הראוי שלפחות אנסה להתייחס לכעלה נידף בפני עצמו ואומר שמדובר בספר המגולל את סיפור חייו של אלישע באופן כרונולוגי מלידתו עד מותו ומתייחס אליו בסקרנות ובחמלה. אלישע של שטיינברג גדל אל התרבות היוונית הנלקחת ממנו עם מות אביו ואז מושקע כל כולו בלימוד התורה ועולה במדרגות החוכמה עד לסמיכתו לרב בסנהדרין, הוא מתחתן עם דבורה, נישואים שאינם מאושרים ומתאהב בברוריה של מאיר ובחייהם היפים ביחד. אלישע מחפש לבסס את האמונה היהודית לפי תורת ההיגיון, לא להתחיל מהאמצע, מהסוף, ולקבל דברים כמובנים מאליהם. השאלות שלו מובילות אותו לביסוס לימוד קבוצתי עם עוד 3 חברים במה שאנחנו מכירים כ"פרדס" ויודעים מה היה בסוף כל אחד מהחברים. מותם של ילדי מאיר וברוריה כמו גם מותו של הילד במצוות שילוח הקן שוברים בסופו של דבר את השערה הדקה עליה נתלתה אמונתו ביהדות והוא עוזב לאנטיוכיה, שם בחלק השני של הספר, אנחנו רואים כיצד הוא מתחיל מהתחלה, לומד בשקדנות ובצורה מדעית ומקדיש את עצמו לביסוס הידע לפי הוכחות בלבד וסוגד להיגיון על פני הרגש. הוא מוקיר את המוסד הרומי למרות צדדיו המכוערים וברגע האמת בוחר לבגוד בעמו.
הספר, כמו הגיבור וכמו העלילה, קודר ומדכא, דטרמיניסטי עד לסופו הטרגי. מבחינה עליליתית לא מוצאים אור או שמחה בחייו של אלישע, בנימה אישית אילו גם חיי היו חייו, הייתי מאבדת את האמונה. שטיינברג לא נותן גם בהמצאה הספרותית מעט נחמה לגיבור ספרו ויחד איתו הקורא לא מבין את הגדולה שהגיע אליה והאם שמח בהצלחותיו. גם נישואיו עקרים ואין חיבה אלא מרירות בינו לבין אשתו. דווקא במסכת תהום, משכיל חיות-מן לסחוף אותנו עם תשוקותיו ומאוייו של אלישע, המוצא התעלות בעולם הרוחני, בתחרות בין תלמידי חכמים ובסיפור האהבה שלו עם מי שעתידה להיות אישתו. בסיפור שהוא טרגדיה צריך להבין את הגיבור ולהזדהות איתו לפחות במשהו אם אנחנו מסכימים לצאת איתו למסע של יסורים. אלישע של שטיינברג לא מוצא את ההנאה או החדווה או לפחות לא מראה אותם, אלא בשקדנות שלו על לימוד המדע והפילוסופיה היוונית. כך שכל החלק בו הפך לתלמיד חכם אנחנו רואים לחיוב רק את החיבה לחבריו ולרבו, ר' יהושוע. גם בחלק השני בו הוא חי באנטיוכיה, מגולח זקן ומתכחש לדתו, הוא אינו נוהה אחר החשקים אלא רק על לימודו ועל פרוייקט חייו. כמו שידידו פפוס לועג לו, גם כשהתפקר עדין נורת 'רבי'. אלישע אמנם מתאהב בפילגש של רופוס, אבל גם איתה פורץ גבולות רק פעם אחת. למעשה אלישע מצטייר כמדען חוקר הנאמן למשימת חייו וממוקד בה ועליה מקריב את היקרים ביותר בחבריו. כל זאת עבור אמת שבסופו של דבר אינו מצליח להשיג.
בעוד שחיות-מן מצייר את אלישע בצורה יותר רומנטית ופנטסטית ואת תשוקותו לעולמות עליונים ומיסטיים, אצל שטיינברג אלישע מנסה לבסס את כל מחקרו על היכולת להוכיח הוכחות ולמצוא את האמת האבסולוטית ובכך בעצם משתמש הסופר ז"ל בסיפור של אלישע כדי בעצם להביא את הקורא לדיון הפילוסופי דתי לגבי אמונה ומדע. דווקא הדיון הזה הנמצא במהותו של הספר הוא זה שהופך אותו לבעל חשיבות ומעניין יותר מאשר העלילה המדכאת. אפשר גם לומר כי הבחירה המדכאת בסיפור הטרגי היא הטייה של הסופר למסר שבו גם בעולם מבוסס מדע והיגיון, אי אפשר לו לאדם ללא אמונה או רגש. בכך יותר מאשר ספר זה עלילתי או היסטורי הוא רומן תיאולוגי ופילוסופי.
ואי אפשר בלא רגש. גם אלישע מרגיש חיבה ומשום מה, כאילו היה בריטי עתיק, הוא ממעט להראות אותה, אבל בין אהוביו ואוהביו הוא רבי עקיבא שתמיד לימד עליו זכות ואין רגע שובר לב יותר מאשר הוצאתם להורג של החכמים (שטיינברג מאחד את מותם לארוע אחד בזירה) באכזריות יוצאת דופן לנגד עיניו של אלישע שמוכרח לשבת שם עם זונה נכרכת סביבו. אפילו בספר זה שכמעט חסר רגש, הסצנה האיומה שמבוססת על הפיוט של יום הכיפורים על עשרת הרוגי המלכות, מכאיבה בצורה נוראית. ואם כך זה בספרו של שטייברג, אני נחרדת מעוצמת הכאב המצפה בחלק השני וספר ההמשך של מסכת תהום של חיות-מן, שם הרגש הוא השולט.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
