כשאתה קורא בשמי

כשאתה קורא בשמי/ טאקר שו

קודם כל, מה זה הספר החתיך הזה?!?!? עיצוב צבעוני וחם עם הטבעה ולא מפליא שטליה בר המוכשרת אחראית עליו. נכון, היא עיצבה גם את "הכול אודות סופי" שלי ואני ממילא מאוהבת, אבל בחיי שהעטיפה הזאת דורשת הדפסה בגודל קיר ואז לתלות על הקיר. אפשר להדפיס ישירות על הקיר?

האומנות לא עוצרת עם העטיפה המושלמת וממשיכה אל תוך הספר עם כל אחת מהדמויות המרתקות. יש את אדם הנער, הבחור הטוב, שמדבר, נושם ורואה קולנוע; את קאלום החתיך שיחד עם אדם אנחנו מתאהבים בו ממבט ראשון. קאלום רוצה להיות מנצח ומלמד אותנו איך מוסיקה קלאסית מספרת סיפור ויודעת לשבור לבבות. יש את בן, מצומצם, מהוסס, מפחד לתפוס מקום ולהפריע, ששוחה בעולם המגזינים והאופנה ולומד לעמוד על שתי רגליים ואפילו לדחוף. רבקה, דמות משנה מקסימה (טאקר קצת חוזר על עצמו עם הנשים, רבקה, לילי, אמא של אדם – כולם מגניבות ושנונות ונראו כי נוצרו מאותה תבנית, חוץ מהאם המאוכזבת של בן) מביאה לספר את אומנות הצילום ולמעשה הספר עצמו הוא כמו עדשה אל שנות ה90 אתם תחליטו עם איזה פילטר אתם קוראים.

יחד עם העושר האומנותי יש את ניו יורק שמככבת כדיווה שלא ניתן לערער את שלטונה על עשרות אלפים מאוהבים. היא מופיעה בפארקים, ברחובות, בבתי הקולנוע, במזללות ובברים. היא נוגעת ללב בביקור של בן בחנות המכולת הקטנה ומנצחת על כולם במצעד הגאווה לקראת סוף הספר. אני באופן אישי מעדיפה את שיקגו בה גרתי כ10 שנים, שם הפיצה עבה והרחובות נקיים, אבל אם שו גרם לי לחשוב על ניו יורק בחיבה, אז שאפו.

אהבתי את הספר, התרגשתי עם הספר, בכיתי והחבאתי דמעות מהילדים בשבת. זה ספר סוחף ונפלא ועצוב ושובר את הלב לרסיסים. זה סיפור של התבגרות ויציאה אל החיים והרצון לטרוף אותם וההבנה כי הם עצמם עלולים לטרוף אותך בחזרה. זה ספר שהוא גם נוסטלגיה וגם אהבה וגם חברות וגם מסמך חשוב ומרתק שמסביר לעולם למה גם בשנת 2024 צריך את מצעד הגאווה ובעצם מאיר בפנס (עדשת מצלמה?) את הכאב והמוות והשחיתות סביב מחלת האיידס והפחד והגזענות הנוראית שהיא הביאה איתה כלפי הקהילה ההומוסקסואלית. העיסוק באיידס עוד לפני שלגמרי הבינו אותו מזכיר עוד יצירת מופת, סדרת הטלוויזיה הבריטית של ראסל טי דיוויס: "It’s a Sin" שמתחילה עוד לפני "כשאתה קורא בשמי", כשגם בקהילה עצמה התכחשו למחלה האיומה שהיא אם כל המחלות כי היא הורסת את המערכת החיסונית שלך וכל חיידק קטן עלול לטרוף את חייך. (סדרה מצויינת וחשובה ומעולה וזאת למרות שהגיבור הראשי לצערי הוא אותה דמות מפוקפקת שייצגה את אנגליה באירוויזיון ולא אוהבת את ישראל, ואם כבר לנפנף באצבעות מאשימות – ראסל טי דיוויס, כותב מוכשר בדרך כלל, מה לעזאזל אתה עושה עם העונה החדשה של דוקטור הו?!?!? אתה מאבד כל חיבה יתרה שהייתה לי כלפיך).

נעזוב את התרבות האנגלית ונעבור לאיטליה שהביאה את הספר/סרט מעולה שאני כל כך אוהבת לאהוב למרות גיל הגיבור וכל הרעש סביב זה: "Call me by your name" של Luca Guadagnino, כששני הגיבורים של קרא לי בשמך (כמה דומה ל"כשאתה קורא בשמי") יוצאים לחופשה שלהם ביחד ונכנסים אל תוך קהילה למודת ניסיון שאוהבת את הלילה ומסרבת להיפרד, שמדברת על הכול ועל כלום ובהתחלה לא הבנתי מה קשר של כל הקטע הזה עם סיפור האהבה הסקסי של איליו ואוליבר, אבל אני חושבת שדווקא הספר של טאקר שו חידד לי את התשובה. החבורה של ג'ק וויקטור, זוג ההומואים המזדקנים שהם הסנדקים של אדם, מייצגים את החשיבות והצורך להתאחד כקהילה ולא רק לשם מאבקים פוליטים מוצדקים אלא כחלק מהתמיכה הדרושה לכל אחד שצריך להתמודד עם הזהות הזאת. גם לילי אומרת לאדם שהוא צריך חבר הומו כי יש גבול למה שהיא יכולה לתרום כחברה. הבדידות של בן בעולם הזה מטורפת – הוא צריך חבר. מעבר לסיפור האהבה יש פה צורך ב"ביחד".

הבדידות, הכאב, ההתמודדות עם האובדן, הביטחון בזהות ובחיים עצמם, כל אלו עלולים להוות משקל כבד על כתפי היחיד. לא לכולם יש אח כמו גיל, חברה כמו רבקה או לילי, סנדקים כמו ג'ק וויקטור. לפעמים אנשים לבד לגמרי, דועכים ונעלמים בבתי חולים. לפעמים הם נעלמים חזרה לבתים שזרקו אותם, למות לבד ולא לצער את אלו שנגעו בליבם. אנשים בוחרים להיות לבד בכל יום. גם אצלנו. אני מתעבת את סיסמת המלחמה שלנו "ביחד ננצח" אני לא מאמינה לביחד הזה, אבל כמו רגשנית חסרת תקנה כשאני רואה יחד מול העיניים, הלב נמס. הלוואי שבאמת נהיה ביחד. שנהיה אחד בשביל השני לא משנה מה.

אני חייבת לצטט מהספר קטע שמאוד הדהד לי אבל מבטיחה שהספר עצמו אינו עמוס נאומים כאלה. ג'ק וויקטור מזמינים את אדם לארוחה ומנסים להבין מה עובר עליו ומדברים על האלימות כלפי הומוסקסואלים:

"ויקטור פונה לאדם. "אני אומר לך ילד. לעולם הסטרייטי לא היה אכפת אפילו קצת אם כולנו היינו נעלמים. אתה, אני, ג'ק, אנגוס, כולנו. אנחנו נטל בשבילם. בגלל זה לעולם לא תמצא תרופה (לאיידס). אין מספיק אנשים שחושבים שחשוב לעזור לנו, ויותר מדי אנשים חושבים שכל מה שקורה מגיע לנו.""

כשקראתי את זה חשבתי עלינו, הישראלים במלחמה. חשבתי על העולם כולו וכיצד הוא רואה אותנו. על השנאה שצפה ועולה. חשבתי על השנאה בתוכינו וכיצד כל חלק חושב את אותו הדבר על החלק האחר, חשבתי על זה שיש עוד אנשים שחושבים ככה כלפי הקהילה הלהטב"קית גם היום. חשבתי על ג'ק וויקטור שמספרים על חצי מהחברים שלהם שמתו מאיידס ועל שתי דקות הדומיה באמצע מצעד הגאווה בספר וכמה עוצמתי זה היה בוודאי לכבד ככה את המתים, לזכור אותם.חשבתי על חוסר האונים שאדם הרגיש. חשבתי על ד"ר נייבס המהממת שהיא הדמות הנשית האהובה עלי מכולן וכיצד היא נלחמת בלא נודע.

הוצאת טל מאי עשתה זאת שוב כשהביאה לנו את הספר החתיך, העשיר, הנוסטלגי, החשוב ויותר מכל – נוגע ללב, שחשוב שנקרא ונפנים וננסה להיות טובים יותר.

כל כך יפה.

“אתה לפעמים תוהה למה", הוא שואל. "למה מה?" "למה הכול, אני מניח". הוא משיב, "כן, כל הזמן". הדו־שיח הזה, שמתקיים בין אדם ובן בו הם שואלים זה את זה את אותה השאלה, מצליח לתמצת את התמה המרכזית של הספר "כשאתה קורא בשמי": סדרה של תהיות, מחשבות ובסופן גם השלמה עם החיים כפי שהם.

העלילה מתרחשת בניו יורק של שנות ה-90, תקופה שבה העיר התמודדה עם סערות חברתיות ופוליטיות רבות. מגדלי התאומים עוד עמדו על כנם והקהילה הלהט"בית השמיעה את קולה בקריאה לזכויות שוות ונעה בין הניגודיות של הרצון להתאהב ולחיות את החיים לבין הפחד המצמית מפני מגפת האיידס שהכניעה רבים. הסיפור מסופר לאורכו בשני קולות של צעירים הומוסקסואליים בשנתם האחרונה בתיכון המתמודדים עם שאלות אודות זהות, אהבה ופחד.

ישנו בן, המתגורר עם אחיו לאחר שעזב את מגוריו עם אמו שלא ידעה כיצד להתמודד עם נטייתו המינית ואהבתו העזה לעולם האופנה, ואדם, שגדל בבית ליברלי והסנדקים שלו, ג'ק וויקטור, המלווים אותו לאורך הספר הם גם זוג גייז. ההיכרות בין אדם לבן תחילה נעשית במקרה כשהם חולפים זה על פני זה, אך אט־אט הם מגלים כי ישנו גורל משותף לשניהם בסדרת מפגשים לא צפויים כשבכל מפגש הם נמצאים בנקודה אחרת בחייהם.

בעוד בן זוכה להכרה מקצועית בזכות בת זוגו של אחיו, רבקה, המנהלת צילומים לקמפיינים של אופנה למגזינים נחשבים והופכת אותו ליד ימינה, אדם הולך וצובר ידע אודות חיי אהבה לאחר שהוא מכיר את קאלום, צעיר יפה־תואר ומסקרן, ונשבה בקסמיו. מידת ההיקסמות עומדת לראשונה למבחן לאחר שקאלום חושף בפני אדם כי הוא נמצא חיובי לאיידס, ועל אף שהוא כרגע בריא — אי אפשר לדעת מה יביא איתו המחר.

לאורך הספר, חוזר על עצמו פעמים רבות מוטיב הפחד וההתמודדות עם מוות בצל מגפת האיידס — עם קאלום, הפגנות ברחבי העיר של הארגון Act Up ומצעדי גאווה שמעלים את המודעות למחלה, פינת זיכרון לחבריהם של זוג הסנדקים שהלכו לעולמם ועוד — ובמידה מסוימת הופך אותו כבר מההתחלה למעין ספר זיכרון לזכרם של אלו שכבר לא איתנו, לצד גילום המאבק בסטיגמה ובאיום שנדבקו כלפי אלו שחלו. גם בגילוי דעת מצד הסופר בסוף הספר נכתב כי "זאת לא הגזמה לומר שרבים מאיתנו לא היינו בטוחים שיזכו לכך [להישאר בחיים]".

בעוד המוות נוכח רבות בחייהם של הדמויות, ההתמודדות עמו מביאה גם לאימוץ מוטיב נוסף של לחיות את הכאן ועכשיו, בלי לחשוב על ההשלכות העתידיות. זה בא לידי ביטוי בניסיון הנמרץ לעודד את אדם ואת בן לצאת למסיבות ולהתמזמז עם בחורים ובפליאה של אדם כשהוא מגלה שהסנדקים שלו בחרו לפדות את הפנסיה שלהם בגיל מוקדם, משום שאחד מהם נמצא חיובי ל-HIV לאחר ששכב עם גבר שאינו בן זוגו. 

מדובר בנקודה מעניינת משום שעל אף שמדובר בספר בדיוני, הוא מיטיב להציג את הנורמה הקיימת גם כיום, 30 שנה לאחר זמן העלילה, בקרב רבים מרחבי הקהילה הלהט"בית־גברית, שאומנם גדלו במציאות מיטיבה יותר כלפי להט"בים אך עדיין ממשיכים לאמץ דפוסי התנהגות של בריחה דרך מין, מסיבות וסמים, כפי שהיטיב להציג תחקיר "מוסף הארץ" מ-2019, שהרבה פעמים גודעת כל מחשבה על העתיד ועל מציאת אהבת אמת. 

על אף היתרון של הספר בהצגת תחושותיהם הפנימיות של גברים קווירים רבים, העיסוק הנרחב מדי שלו במחלות מין ובהשלכותיהן עלול לעיתים להכביד על הקריאה. בשונה מאמירתו של הסופר טאקר שו בסוף הספר כי "מגפת האיידס לא נגמרה [...] יש עוד כל כך הרבה סיפורים לספר ולשמוע [...] יש כל כך הרבה עבודה לעשות. אנחנו חייבים לעשות אותה. אסור לנו לוותר", לאחר שסיימתי לקרוא את הספר הרגשתי הרבה יותר מרוקן ומיואש מאשר בעל תקווה כלשהי לאפשרות של שינוי.

למעשה, ככל שמתקדמים לאורכו של הספר נדמה כי הולכת ומצטמצמת האפשרות למציאות עתידית טובה יותר. בכל פעם שנדמה כי יכול לצמוח משהו חיובי או ששינוי מיוחל עתיד להגיע — הוא נגדע במהירות, והחוויות החיוביות שנשארות במוחן של הדמויות הן בעיקר אלו המיניות, כמו איבוד הבתולים של אדם עם קאלום.

בראיון עבר שנעשה עם זוג חוקרי האהבה ג'ון וג'ולי גוטמן, הם סיפרו כי לזוגות להט"ביים "יש הרבה יותר כאב ראשוני, משום שהם חוו דחייה טראומטית מהמשפחה או מהחברה" והוסיפו כי אחת ההשלכות לכך הן יכולת קשב והומור גבוה יותר בהשוואה לזוגות הטרוסקסואליים, דבר שמביא לכך "שכשהם [להט"ביים] כבר מוצאים מישהו לאהוב, זה מהיצע קטן בהרבה של אנשים, אז החיבור הזה יקר להם יותר והם נכונים יותר להיאחז בו". מעניין לראות איך התזה הזו מתרחשת בעלילה, כשאדם מלווה את קאלום בתוך מבוך של סיטואציות על רקע מחלתו, הכוללות ביקורים תכופים וארוכי שהייה בבתי חולים לצד סיוע ותמיכה פיזית באלקום כאשר הוא כבר לא מסוגל אף לשלוט על גופו שלו, עד לכתו.

בהשוואה לספרים להט"ביים אחרים לנוער־בוגר, כדוגמת "ארי ודנטה", "עוצר נשימה" ו"אם אלה אנחנו", שברובם עוסקים בציר של יציאה מהארון, קבלת זהויות שונות ומגוונות (מיניות, מגדריות ואתנטיות) והתמודדות עם זוגיות חד־מינית בעידן הנוכחי, "כשאתה קורא בשמי" נתפס דווקא כמעין קריאה מן העבר וככזה שמטרתו להנחיל לקוראים של דור ה־Z את ההיסטוריה של המאבק הלהט"בי שכעת הוא נהנה, גם אם באופן מוגבל עדיין, מפירותיו. הספר גם דואג לעשות חסד עם דמויות תרבותיות שעמדו לצד הקהילה, לרבות מדונה (ששם הספר מבוסס על שירה Like A Prayer).

בהקדשה האחרונה שבסיום הספר, שו מקדיש אותה לבחור בשם סטיבן קובה, אותו הוא מתאר כ"שובר הלבבות הכי מרגש, סקסי, יצירתי, עקשן, יפהפה ובלתי נשכח. אני מתגעגע אלייך כל־כך". למרות הייאוש שבוקע מן העלילה, דווקא ההקדשה הלכאורה פעוטה הזו מצליחה לתת כוח מסוים לצאת ולהמשיך להילחם על עתיד טוב יותר שיכול וצריך להתרחש.

***

כשאתה קורא בשמי / טאקר שו. הוצאת טל־מאי, 373 עמודים