כשהאדמה רעדה

״מישהו, הצילו, מישהו...״

בעודה קבורה בין הריסות ביתה וחייה, הוזה אדית את קולו של בנה ז'אן, היחיד מבין ילדיה שאולי שרד בחיים. ״מישהו, הצילו, מישהו...״ צועק-לוחש הבן, אבל היא לא יכולה להצילו. הכרתה הולכת ומתערפלת.

״מזל, יש לי מזל,״ אומר לעצמו פרנסואה לאחר שניצל ללא שריטה מרעידת האדמה. כשהוא חוזר הביתה בתחושת הקלה, הוא מגלה לזוועתו שביתו קרס וקבר תחתיו את כל בני משפחתו. בתחנונים, בכסף ובאיומים הוא רותם את העוברים והשבים למלאכת חילוץ הגופות. ולפתע, קרן של אור באפלה: בתו דומיניק נמצאת בין ההריסות, פצועה קשה, אך עודה חיה. בדרך-לא-דרך לוקח אותה אביה אל התקווה הראשונה והאחרונה של אנשי האיטי בימים שאחרי האסון - בית החולים הישראלי. לתדהמתו, מטפלים שם באנשים חינם אין כסף.

אדית, שזעקות התחנונים של בנה ממשיכות להדהד בתוך ראשה, ופרנסואה, שנלחם על חיי בתו, הם שניים מתוך אלף איש שזכו לקבל טיפול בבית החולים הישראלי בהאיטי. בבית החולים הזה, שהוקם ביוזמת צה״ל בעקבות אחת מרעידות האדמה הקשות שידעה האנושות, תצטלב דרכם עם דרכו של האורתופד ד״ר פטריק, עולה חדש מצרפת, שהצלת חיים באזורי אסון היא עבורו סגירת מעגל אישית.

אל״מ ד״ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, הגיע לבירת האיטי, פורט-או-פרינס, מיד אחרי רעידת האדמה, ומצא ארץ חרבה ואנשים שנלחמים על צלם האנוש שלהם. בספר זה הוא שוזר את סיפורם של בית החולים ושל משלחת צה״ל למדינה המוכה, עם סיפורם של אנשי האיטי שאותם פגש ובהם טיפל. באמפתיה ובדאגה של רופא מסור הוא מנסה להיות גם להם לפה.