לא ראיתי את זה

לא ראיתי את זה/ תמר גן ליברמן

הודיה ונדב, תאומים דתיים בני שבע עשרה יודעים כמעט בדיוק איך העתיד שלהם אמור להראות אבל ככל שהם קשובים לאמת הפנימית שלהם הם מגלים כי לא יהיו מאושרים באמת אם ימשיכו להדחיק, כל אחד מהם, את התשוקות שלו. הם מתנסים, טועים, דואגים ושומרים יותר מדי סודות אחד מהשניה. הקשר של השניים עמוק ורגיש והריחוק הנוצר בגלל הסודות הללו לא רק מעיב ומערער את הרעות והתמיכה שלהם אחד בשניה אלא גם מוביל לסכנה אמיתית לכל אחד מהם. המתח הזה שבין התאומים – האם יגלו ואם כן כיצד יגיבו והאם האמת תערער את האהבה – מצטרף לדאגה כנה לגבי שלומו ושלומה ורצון להגיע איתם אל המנוחה והנחלה. מתח זה ניזון ומתגבר לאורך על העלילה לאט ובסבלנות, הופך מזיק ותובעני ומסוכן ובחלקו האחרון מאיים ממש.

יש לי הרבה לכתוב על הספר הזה אבל הדבר הראשון, הבולט והחשוב ביותר בעיני הוא ייצוג הדתיים והדת. אני מרצה ומטיפה לייצוג מגוון (בעיקר בנושאים של ייצוג היסטוריה ותרבות יהודי תימן ואתיופיה) בספרות וכתבתי עבודות בלימודי קולנוע על ייצוג הדתיים בהם שחטתי כמעט כל יצירה ישראלית מתחילת הקולנוע ועד שנות ה90. אני רגישה מאוד לייצוג מוטעה, דמוני או אלים – המשפיע רבות על דעת הקהל ומוסיף לשסע הקיים בעם ממילא. שניה, תנו לי להסביר, אני דתיה. אולי דתיית מחמד ואולי לא, אבל לחלוטין דתיה שלמדה קולנוע באוניבסיטת תל אביב עם חצאיות ארוכות ובין היתר ניסתה להסביר שפרדס חנה זו לא התנחלות, למה חשוב לי לשמור נגיעה ושלמרות החצאיות הארוכות לא רצחתי את רבין.

כשסדרות טלויזיה כמו "סרוגים" או "שטיסל" הביאו נקודת מבט אנושית ומדויקת ולא חפה מביקורת אבל מאוד נאמנה למציאות נשמתי לרווחה, עם זאת אומר שתמיד הייתי זהירה בלגשת ליצירות (קולנוע, טלויזיה או ספרות) העוסקים באנשים דתיים. כשאני אומרת זהירה אני מתכוונת: נמנעת. יש לי נקודות רתיחה רגישות במיוחד ולמה לי להתעלל בעצמי ומאוחר יותר באחרים? אומר שקראתי ספר בראש השנה של סופרת ידועה שאפילו לא הייתה אזהרה כלשהי לייצוג כזה או אחר בתקציר ופתאום, כמעט מחוץ לרצף העלילתי היה כל כך חשוב לייצג את הרב וחברותו בצורה דמונית וכאויב הבלתי נמנע. זה לא עשה לי טוב. אני כועסת על הדבר הזה. זה מכאיב לי.

בחזרה ל"לא ראיתי את זה" בחור דתי שנאבק בהומוסקסואליות שלו? לגמרי שדה מוקשים, אבל פגשתי את תמר והיא נראיתה לי חביבה מאוד ואמרתי לעצמי שאנסה, למודת ניסיון ואכזבות, הופתעתי לטובה. הספר כולו מתאר באופן מדויק, רחב יריעה ומכבד את המשפחה של נדב והודיה, משפחת שיש בה גם צד אשכנזי וגם צד מרוקאי שכל אחד מהם מקבל ייצוג נפלא ויפה (הפיוטים של סבא יעקב שעוזרים להודיה לגשר על הפצע המדמם של אהבת השירה בחייה, הבית שנדב מוצא במניין המרוקאי הן בצפת והן תל אביב). אמונה באלוהים שיכולה להכאיב, להדאיג, לתסכל ועם זאת לא מתערערת ושני התאומים שיוצאים למסע של גילוי עצמי ופשרות בחיים, לא מוכנים להתפשר דווקא על האמונה או הדת. זה בעיני אחד הדברים שהופכים את הספר הזה לספר הרבה יותר מורכב, אמיתי, מאפשר וחשוב. הצורך והיכולות של הדמויות לחיות בתוך המורכבות ולמצוא את עצמם ולא לבחור בפיצול, ריחוק או ויתור. בנוסף, תיאור חיי הדמויות, החוויות שלהן, החינוך שהן מקבלות הן בבית ספר, בבית, בשרות לאומי או צבאי – עשירות ומפורטות ועוזרות להבין מי הם נדב והודיה, מה הערכים שלהם ולמה הם פועלים כמו שהם פועלים. נקודת המבט המתפתחת ומשתנה של הודיה על קהילת הלהטב"ק בלי לדעת אפילו כי אחיה התאום שייך לאותה קהילה היא אחד הדברים המרגשים בעיני ומהלך ספרותי ועלילתי מושלם שמצדיק לרגע את חוסר הסבלנות אצל הקורא המחכה שנדב יספר לה את האמת כבר לעזאזל.

בתור אחת שמטיפה לייצוג אמין והוגן מפתיע כמה מרגש היה זה לראות את עצמי באופן אישי בספרות של אחרים. השנה קראתי שני ספרים שבהם הרגשתי כיצד הדמות היא ממש אני בגיל ההתבגרות או בשירות לאומי. הראשון היה "חרשתא" של יהודית קגן והשני הוא "לא ראיתי את זה" של תמר גן ליברמן. בשבילי זו מתנה עצומה וממש לא מובנת מאליה ואני מודה לשתיהן על כך. עם זאת חשוב לציין כי זה אינו ספר רק לדתיים, ההפך הוא הנכון. זה ספר לכולם ובעיקר לבני נוער העסוקים בעיצוב עולמם וחייהם, אלו שעומדים בפני מורכבות לא פשוטה וצריכים להבין איך לחיות אותה ובעיקר, למה לא כדאי לשמור סודות וכיצד לדבר על הדברים יכול לפעמים ממש להציל חיים.

לסיכום, "לא ראיתי את זה" הוא ספר מרתק, מעניין, מייצג נאמנה פלח חברתי לא בלי ביקורת אבל במבט אוהב ומכיל. ספר שהוא מותח, עצוב אבל מלא תקווה. ספר שמפרט על עולמות ונופים לפרטי פרטים אבל גם יורד עמוק אל נפש הדמויות ונוגע בכאב שלהן ללא שיפוטיות. ספר בו הדמויות נאבקות להיות נאמנות לעצמן, מתפתחות וגדלות ואנחנו איתן. ספר שמאפשר מפגש לא בין קבוצות באוכלוסיה אלא בין אנשים, ובמפגש האמיתי בין בני אדם ורק שם, אפשר למצוא את האנושיות, הסבלנות והרעות.

ממליצה בחום.

ותודה.

טריגרים: להט"ב, יחסי מין לא מפורשים, אלכוהול, יחסים מעורבים בין יהודייה ללא יהודי, רמזים קלים לסמים, אובדנות.

מה אני אגיד... בהחלט לא ראיתי את זה מגיע. באופן מילולי. אבל בואו נתחיל מההתחלה - התקציר המקוצר של ניר לגב הספר: נדב והודיה הם אחים תאומים שמתמודדים עם צרות החיים של סוף גיל ההתבגרות, הלבטים, כיוונים חדשים בחיים, וכדומה – ומתמודדים עם שאלת הדת כקונטרה לשאלת השילוב של חיי האהבה בחייהם. אה, כן, נדב הומו. תודה ששאלתם. והודיה מתאהבת בשכן הלא יהודי שלה, דניאל. כן, החיים שלהם בהחלט לא קלים. ואיך הספר היה? תיכף תגלו.

אני חייב לפתוח באזהרה הוגנת כלפי הדתיים – זה ספר על להט"ב. וזה ספר על נער דתי הומו. אם זה לא משהו שנוח לכם לקרוא, יש מספיק ספרים בעולם לקרוא. הספר הזה מזכיר לי בצורה כלשהי את השתקפות של גל אלגר (שגם עורכת ספרותית של הספר הזה.) כי גם הספר הזה התעסק בדילמות של בני נוער. ואין מספיק ספרות נוער ישראלית. הוא מצד שני לא קל לקריאה.

עכשיו, תראו, ספר ביכורים אף פעם לא קל לשפוט. אין לסופרת איך או מה להתחבא מאחורי משהו. זהו, הספר הזה יצא לה. מהרגע הזה שהוא יוצא – הוא נתון לשיפוט ולחסד הציבור. אבל נכנסתי לספר הזה, אדם חילוני וחביב למראה (וכן, הומו גם.) ויצאתי משם עם תואר ליהדות. פשוט ככה. אולי לאדם הדתי המושגים כמו חודש אלול, ברסבלרים, סופר סת"ם, למה הודיה טורחת לבדוק את הביצה, שעון שבת וכיוצ"ב יישמעו כמו משהו שגרתי, אבל לאדם יהודי חילוני חביב שכמוני – הם נשמעים כמו סינית מוחלטת. אבל ההחלטה האמנותית של תמר גן ליברמן שלא לשלב הערות שוליים שסתם היו מפריעים לרצף הקריאה. פה ושם כן קיבלנו הסבר כלשהו לכמה מושגים אבל רובן המוחלט של המושגים לא קיבלו שום הסבר.

מבחינת דמויות – יש ארבעת דמויות מרכזיות – הודיה, נדב, דניאל ומתן. אני אגיד כבר עכשיו – כל מי שנוגד את כל מה שאני מאמין בו כערכים אישיים כמו למשל להתנהג בצורה חברית, יחס וכבוד, ולא להיות אנשים רעילים – גורם לי אוטומטית לא לאהוב אותו. כזה הוא מתן. מבלי לתת יותר מדי ספוילרים נאמר כך – הוא בהחלט מניע את העלילה, לטוב או לרע. הוא האדם שמעורב מאוד עלילתית גם כשהוא לא שם. והוא דמות שגרם לי לרצות לקלל. והוא לא היחיד. גם הודיה הוציאה ממני רגשות שליליים במהלך הקריאה. הודיה, למרות שמה, לא גרמה לי להודות על קיומה. נהפוכו הוא, היא דמות אגואיסטית, אנוכית, מתכנסת לתוך קונכייה של עצמה ולא לגמרי גורמת לי לחבב אותה עד הסוף.

נדב הוא ההיפך הגמור ממנה. הוא אדם מופנם, רציני, חתיך (כי מה לעשות...), לא אוהב יותר מדי רעש וכדומה. נדב הוא אדם שהתחברתי נורא לרגשות שלו. התחברתי לדברים, מחשבות ומעשים שהוא עושה. אומנם רוב הדברים הוא עושה בצורה פזיזה אבל יש מאחורי המעשים הפזיזים האלה היגיון מסוים. היו פעמים שלא הסכמתי עם דברים שהוא עשה אבל הבנתי מאיפה זה נובע. וכן, זה כי אני הומו בעצמי אז יכולתי לראות את הדברים מנקודת המבט שלי.

דניאל הוא הרן דנקר של הספר הזה מבחינתי. ומה זה רן דנקר? המאמי הלאומי. אז מה אם יש לו פירסינג. אז מה אם הוא מקועקע. אז מה אם הוא לא יהודי. ודווקא בו הודיה מתאהבת. ודווקא בו אני חצי התאהבתי. ודווקא הוא אדם שקול דעת, מאוזן, מאוד לא עושה חיים קלים להודיה, אבל עם זאת הוא מצליח בדרכו לאזן את הודיה – כמו שאמרתי, היא אנוכית ואגואיסטית רוב הספר וחיה בפנטזיות ורודות שלא יתממשו.

ואני חייב פסקה אחת אחרונה בנושא הדמויות לשתי דמויות משנה – שחר ורעות. הוא חברמן כזה שמתחבר עם כולם ונראה חברותי להפליא. הזכיר לי את בובות הפרווה הקטנות משנות ה90 שנקראו פארבי (לא יודעים מה זה? חפשו בגוגל.) וכזה שאני ממש ממש רוצה לחבק אותו. ורעות היא נערה צעירה מדהימה עם המון המון כוחות נפש שלא ידעתי מאיפה היא שואבת אותם. לא אחת האנוכיות והאגואיסטיות של הודיה הובילו את רעות להתכדר בתוך כדור, ולא אחת הבעיה המרכזית של הסיפור דוחקת אותה עוד יותר פנימה.

וב'הבעיה המרכזית' של הסיפור אני מתכוון לבעיה שמניעה את העלילה – היחסים בין נדב והודיה. הם אולי אחים תאומים, אבל הרבה פעמים הם בוחרים להסתיר זה מזה דברים. ובגלל שהם לא מדברים, הדברים הולכים ומסתבכים לשניהם ולא אחת כי כל אחד מהם משוכנע שהצד השני לא יבין אותו. וזו הבעיה, רבותיי. אם אתם מסתירים דווקא מהאדם שאתם הכי אוהבים דברים – זה לא יגרום לזה להיעלם. זה פשוט יהיה מורכב עוד ועוד. והבעיה הזו לצערי נסחבה ספר שלם ונפתר ממש בחיפזון ולא באיטיות בפרק האחרון. עד שהגעתי לרגע מסוים, לא באתי על סיפוקי. וכשבאתי על סיפוקי – הופ, נגמר הספר. ככה פשוט.

הנה משהו שאני שונא. סוחבים אותי סיפור שלם, ונותנים לי סוף מספק אבל קצרצר ואחר כך משאירים אותי עם רצון לספר המשך. ואני דווקא מהאלה ששונאים סדרות ארוכות שלא בהכרח מובילים למשהו, אבל פה – זה התבקש ביותר. קיבלתי סוף חפוז, ואני רוצה לדעת מה קרה אחרי זה. ואיך התגובות. ואיך הדברים הסתדרו. ואיך הם המשיכו את החיים. הגיע לי אפילוג. וזה.... פשוט לא קרה.

עוד דבר שלא אהבתי הוא דמותם של האם והאב של נדב והודיה (אומנם שמם מוזכר פעם אחת אבל רוב הספר הם אימא ואבא. זהו.) שלא היו לגמרי מעורבים עלילתית והופיעו רק כשהיה צריך קצת דרמה או הערות מאוד לא מתאימות. כך למשל האב אומר שסושי הוא אוכל של הומואים. ברור לי שצריך הערות הומופוביות אבל להערה כזו אין שום שחר במציאות. אני הומו ואני לא אוכל סושי. היה אפשר להחליף את זה בהערה הומופובית אחרת שתהיה הגיונית – או להשמיט את זה כליל. הרגשתי שהקשר בין התאומים להורים מנותק לחלוטין בדיוק כמו שנדב והודיה מנותקים זה מזו. למען האמת, למעט סבתו של מתן, לא ראיתי נוכחות של אדם בוגר אחראי שיהיה איזשהו עוגן הגיון ומאוזן. אומנם יש את רננה, אבל היא בעיקר מהצד של הודיה ולא יכולה לעגן גם את נדב כי אין ביניהם שום קשר. בקיצור – אולי היה צריך לחשוב מחדש על דברים.

נחזור לתחילת הסקירה – אמרתי שלא ראיתי את זה. תעשו טובה, חברים. כשאתם באים לקרוא את הספר הזה, תפתחו עיניים. אתם תבינו למה. אני לא יכול להסביר בעצמי כי זה יהיה פשוט ספוילר. פה אני חייב כן להחמיא לתמר גן ליברמן על הרגישות, החוכמה, והעבודה הטובה. הפרק הכי טוב בכל הספר הוא פרק 13 בחלק של פתח תקווה. דרך אגב, הספר מחולק לשלושה חלקים: צפת, ירושלים, ופתח תקווה. דווקא פתח תקווה לא מוזכר בכל החלק הזה או שפספסתי משהו. אבל זה ממש לא חשוב כי ההתרחשויות העיקריות בספר הם בעיר שכולו זהב ואריות שואגים. כלומר, ירושלים. מי שירושלמי ירגיש בבית בספר הזה וכך גם אני.

לאורך הספר מוזכרים כל מיני ספרים שמוזכרים דרך קבע בקבוצה הזו – החל מהארי פוטר, שר הטבעות וכלה בדברים קטנים אחרים. בסוף כל חלק יש קטע ברקוד של שתי דמויות. הראשון פלייליסט לשירים שאוזכרו באותו החלק, והשני דברים שמאפיינים את הדמות. כך למשל, אצל שחר קיבלנו כמה מתכונים למתכונים שבהחלט עשו אותי רעב ב3 בלילה. יופי. עכשיו איפה אשיג משהו לנשנש בלילה, לעזאזל. אגב, חיות הפרא של הארי פוטר לא באמת קיים. חיות הפלא והיכן למצוא אותן דווקא כן. על הכריכה של הספר יש צבעים כחולים ואפורים - וכמו שחשדתי כשראיתי את הכריכה לראשונה - יש להם משמעות בתוך העלילה. איזו משמעות? נשאיר לכם לגלות לבד.

לסיכום, "לא ראיתי את זה" הוא ספר התבגרות. וככזה – הוא מתעסק בדברים שמעניינים בני נוער. הפעם אבל מנקודת מבטם של שני בני נוער דתיים. וזה נותן פה דילמות מעניינות שלאו בהכרח מעסיקים בני נוער חילוניים. יש פה התעסקות גדולה בדת ומן הסתם, לא נמצא לזה פתרון אלגנטי. זו שאלה שבני נוער דתיים מתמודדים איתה כל הזמן. קיבלתי הצצה מאוד אינטימית (וגם מאוד לא מתפשרת, יש לציין) לעולמם של הדתיים. אומנם שעון שבת אני יודע מה זה. זה כשהאור של הדירה נכבה בשעה מסוימת מבלי שהדתיים יצטרכו לכבות פיזית. אבל דברים אחרים – לא. הוא מתעסק בנפשם של בני נוער. הוא מתעסק בדילמות בין האדם לאל. הוא מתעסק באהבות אסורות. הוא מתעסק ביחסים בין אחים. הוא מתעסק במורכבות האדם. הוא מורכב באהבה גדולה אל בני האדם.

איך גל אמרה לי כשדיווחתי לה על התקדמות בקריאה? היא אוהבת שאני מעורב בספר. ואכן, צרור הקללות כלפי הודיה, קריאת ה"יששש!" ב2 וחצי בלילה לנוכח רגע מסוים, ואנחות הקלה שליוו את נדב – אומר הכול. זה ספר שהוצאת קינמון צריכה להיות גאה בה. אבל כן, עדיין לא ברור למי מיועד הספר הזה כי אם מראש יש בו להט"ב, והמון מושגים דתיים שלא מוסברים בהכרח – אולי יהיה לחילוני המצוי קושי להבין אותו ואת הדילמות שלו. למזלו של החילוני החמוד הזה (כלומר, אני) יש לי משפחה חצי דתייה ולכן אני מכיר דברים בסיסיים. בהחלט צריך תעודת הצטיינות בקורס יהדות.

אגב, מתן הוא ממש לא מתנה כמו שהודיה היא ממש לא הודיה לאל. תשכחו מזה.