להיות או לא

חליתי בסרטן בפעם הראשונה כשעוד לא מלאו לי שלושים. הוא הגיע במלוא עוצמתו וחשף את מלוא חולשתי. זו הגופנית וזו הנפשית.

התקף קשה של טרשת נפוצה תקף אותי כעשור לאחר מכן. הייתי אז כבר אמא לשני ילדים, קלינאית תקשורת עסוקה וסטודנטית לתואר שני.

עוד באותו עשור מקולל – סרטן שד ואחריו עוד אחד.

שוב ניתוחים, שוב טיפולים, שוב שיקום גופני מייסר וממושך ושוב – גוף בעבר האחד ונפש בעבר האחר.

אני כותבת את המילים האלה מתוך העמדה הייחודית של מי שנטתה למות – וחיה. אני הופכת את דם ליבי למילים.

אישה בת עשרים ותשע, אמא לילד בן שלוש, חולה בסרטן ריאה סופני. מאז ובמשך שני עשורים וחצי היא מתמודדת עם מחלות מסכנות חיים ועם מחלה אוטואימונית חשוכת מרפא.

להיות או לא עוסק בכנות ובאומץ בנושא המוות ובחומרים שמהם עשויים החיים. הוא מתעמת עם השאלה כיצד ניתן להמשיך ולהתקיים תחת איום מתמיד באובדן. בכתיבה אישית, מפוכחת ולא מלודרמטית, שואלת איריס קאופמן איך להיות אמא, איך להיות בת זוג, איך להיות אישה שאיבדה שוב ושוב צלם וזהות.

במבט חד וחומל, תוך כדי קריאה בטקסטים ספרותיים אחרים, היא עוסקת בסוגיות של אימהות, נשיות, זוגיות וישראליות, החיים של עצמה והחיים בכלל. "לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב," היא מעידה, ומתוך המלים והעצב היא מוצאת תקווה. וחיים.