לחיינו

שוו בדמיונכם סיטואציה בה נערך סקר בקרב יועצים זוגיים אודות הסוגיות הקשות ביותר בהן נתקלו במהלך עבודתם. אני מניח כי תשובות לא יחסרו תשובות, אחת כמה וכמה בעידן בו רבים כבר גורסים מלכתחילה אופציה של היכרות פנים אל פנים ודוהרים אל עבר אפליקציות הדייטינג השונות, מהלך שמתחיל בניסיון למצוא זוגיות ונגמר בסטוץ מזדמן.

אך אני מניח, על אף שאיני לוקח חלק בתחום, כי אחת הסוגיות הקשות לפיצוח הוא מקרה של חזרה לקשר עם האקס, אחת כמה וכמה בסיטואציה בה אותו אדם נמצא כבר במערכת יחסים עם אדם אחר. ודווקא הסיטואציה הזו, שאינה נחשבת לשכיחה בסוגת נוער־בוגר ממנה מגיע הספר "לחיינו", המהווה ספר המשך ל-"אם אלה אנחנו", מהווה חלק אינטגרלי ומהותי מתוך הספר. 

הספר הקודם שבסדרה מתאר את מערכת היחסים בין בן, צעיר המתגורר בניו יורק ולא מאמין ב"גורל" כלשונו, וארתור, צעיר שמגיע לביקור בבית דודו שבניו יורק במהלך הקיץ ודווקא מאמין באותו "גורל" עלום. הם מכירים בתחנת הדואר, ובזמן שמתרחשת חתונה בסמוך לתחנה ושניהם צועדים לשם, ארתור לפתע נעלם. לאחר ניסיונות קדחניים הם מצליחים למצוא אחד את השני ובהמשך נכנסים אף לזוגיות, אך בסוף הספר מחליטים להפריד כוחות על רקע הקושי בניהול מערכת יחסים מרחוק.

הספר הנוכחי מתקדם מספר חודשים מאז פרידתם של בן וארתור, כשכל אחד מהם כבר התקדם בחייו, והקשר ביניהם כמעט ולא קיים. ארתור הספיק להיכנס לזוגיות עם מייקי, המכנה אותו בשם המתוק "מייקי מאוס", שמחד ארתור שמח בקירבתו אך מאידך לא בטוח כיצד הוא מרגיש כלפיו, ובן, שמכיר את מריו, צעיר יפה־תואר, אך לא בטוח מה הסטטוס ביניהם, ולמעשה נמצא איתו במה שמוגדר כ"ידידים בשלב מתקדם", מתנשקים אבל לא אקסלוסיביים.

הסיטואציה בין בן ארתור משתנה עם הגעתו של ארתור לקיץ נוסף בניו יורק. ואם זה לא מספיק הוא אף קובע להיפגש עם בן, חוויה שמחזירה אותם לאחור וגורמת להם להתערער בכל הנוגע למערכת היחסים בינם לבין בני זוגם, ולחשיבה מחדש אודות הסוגיות שבגינן נפרדו בעבר.

אחת הנקודות המרתקות והחשובות המועלות הן בספר הנוכחי והן בספר הקודם היא סוגיית הגזע, בעיקר בהקשר של דוברות שפה המוצא. ההתחבטות העיקרית היא של בן היא היותו לטיני שאינו דובר ספרדית. נדמה כי הדבר מייסר אותו, עד כדי כך שהוא מנסה למצוא איזה שהוא קשר שמסוגל לחבר בינו לבין הלטיניות, אחת כמה וכמה כשחברו מריו הוא לטיני הדובר ספרדית שוטפת.

במידה מסוימת, לא יכלתי שגם לא לקחת את הדיון הזה כלפיי, כשמפרספקטיבה מזרחית עולה השאלה של האם וכיצד ניתן בכלל להגדיר מהו מזרחי "טוב" או "רע", או מה הוא השלב בו מזרחים מוגדרים ככאלה העוברים הליך "הלבנה" או שמא "השתכנזות" מלא. עיסוק בגזע נוכח כיום יותר מתמיד בספרות בארה״ב, לרבות אלו לנוער, ובישראל ניקווים ניצנים בנושא, אך למרות שבספר עצמו אין תשובה סופית, נדמה כי הדרך היא פשוט לחיות בשלום עם עצמך.

בנוסף, נדמה כי גם איזכורו של מריו לא פעם כ"לטיני", לצד היותו של מייקי, ככל הנראה, בחור לבן כמו ארתור (היהודי), מנסה להציף את השאלה של האם התקרבות לאנשים הקרובים לזהות האתנית שלנו גורמת למשיכה מסוג מסוים. האם, למשל, העובדה שבן ומריו לטינים שניהם תגרום לכך שהם בני הזוג הייעודים? ובהשאלה נוספת לישראל, האם מזרחי/ת ומזרחי/ת יוכלו להיות בזוגיה טובה יותר מאשר מזרחי/ת ואשכנזי/ת?

אומנם אין ספק שאנו נוטים להתקרב אל א.נשים הקרובים לזהות שלנו, אוף לכל הפחות, כאלה המצליחים להבין אותה על בוריה, אך דווקא סיומו של הספר מעיד שכנראה שהדבר אינו נכון בהכרח בכל המקרים.

נקודה נוספת שהספר מתחבט עמו היא אותה שאלה שצפה בתחילת הטקסט: כיצד ניתן להסתדר עם סיטואציה בה אקסים מגלים שהם מאוהבים בזמן שהם בזוגיות. אומנם הספר הנוכחי נגמר בכך שארתור נפרד ממייקי, מתוודה בפני בן שהוא מאוהב בו, ובהמשך נגלה שגם בן מבטל את תוכניותיו לטוס עם מריו ללוס אנג'לס ומחליט להיות עם ארתור, אך בכל זאת מה שעל הנייר קל לעשות, קשה פי כמה וכמה במציאות האמיתית — במיוחד כזו שמעורבים בה ילדים או סיטואציה בה נמצאים בסטטוס נשוי.

אך הספר, בכל זאת, מצליח לתת דרכים מסוימות לקוראיו כיצד ניתן לדעת מה אנחנו באמת מרגישים. כיצד ניתן להבדיל בין "עיוורון" בו אנו מתאהבים באדם מסוים ולא רואים גם את הבעיות שעלולות לצוץ במהלך הזוגיות עמו, לבין מקרה בו אנו באמת אוהבים אדם מסוים ומודעים לכל ההתמודדויות הכרוכות בזוגיות הזו.

ניתן לומר כי דווקא העובדה שהספר לא מספק תשובות נחרצות לכלל הסוגיות שהוא עוסק בהן, זה דווקא מה שמצליח להעלות אותו על נס ולהפוך אותו לכזה שנשאר עמך ומעלה בך שאלות גם זמן רב אחרי תום הקריאה בו.

***

"לחיינו" / בקי אלברטלי ואדם סילברה, כתר, 376 עמודים