מבוך הבדולח

"אני מאמין ששמעת שהחתן מבקש נדוניה מינימלית בשביל להסכים להיכנס אל החופה".

"חמישים פלורינים הם לא ממש 'נדוניה מינימלית'", יוסף מעט משועשע. לא בשל הסיטואציה, אלא בשל בחירת המילים.
"היא לא מאוד גבוהה".

"אני שומע את חוות דעתך", קולו של יוסף יבש, "אבל חבל על הטרחה. ראיתי את הברנש, שמעתי אותו, שמעתי גם על מעלותיה של הכלה. ואני לא מסכים לתת לנישואים הללו לא יד ולא כסף".

לא אמורים להיות תינוקות בבית הזה, והיא פוקקת את אוזניה, משוכנעת כי אלו הם הדיו של החלום, ונעשית מוטרדת וכמעט מבוהלת כאשר היא אינה מצליחה להשתיק את הקולות.

האם היא משתגעת? כמו ביילא האלמנה?

האם בקרוב תלך ברחובות ותעמיד פנים כאילו היא נושאת בזרועותיה תינוק?

לא, הצליל אמיתי, ועובדה היא שהוא מתגבר כאשר היא משרבבת את ראשה מן החלון.

יש תינוק. בעליית הגג. והוא בוכה. מאוד.

"שליט מרומם ונאור, כמו הוד מלכותו ודאי לא יעשה צעד כזה, ויעניש אלפי אנשים בגלל כעסו על אדם אחד", אומר יוסף בשקט.

"הוד מלכותו הקיסרי – " הקיסר משתמש בזעף בתוארו הרשמי, "אינו מעניש, הוא רק מציב בפניך אתגר ובוחן את ערך ברכתו של הרב שלך. אבל אתה יודע מה, הבה נגדיל את ההימור – אם ברכתו של הרב כן תתקיים, אעניק לקהילה היהודית בוינה הכרה רשמית, כשם שביקשת פעמים רבות כל כך".

ההבטחה קוסמת בהחלט, אבל ההימור על עתידם של יהודי וינה – לגמרי לא.