מוות בונציה

"טוניו קרגר", מסיפוריו המוקדמים של תומאס מאן, נשאר עד סוף ימיו הסיפור הקרוב לבו יותר מכולם, ולא קשה להבין מדוע: כל המוטיבים המרכזיים של יצירתו כמו נתמצו מראש בסיפור הזה, בצורה הפשוטה ואף התמימה משהו של הסופר המתחיל, המגשש עדיין את דרכו. הקונפליקט ש"טוניו קרגר" בנוי סביבו, המתח בין שני סוגי הוויה אנושית - ה"אמן", המייצג את הרפלקסיה האינטלקטואלית, את האסתטיציזם המיוסר, המקולל, המנותק מן החיים, והיפוכו של זה, ה"בורגני", איש המעשה והחוויה הבלתי-אמצעית, החי את החיים כפשוטם וכנתינתם, בלי לדרוש במופלא ממנו - את הקונפליקט הזה ושלל הנגזרים ממנו (המוסרי מול האסתטי, הרציונאלי מול האירציונא-לי, ה"בריא" מול ה"חולה", האפוליני מול הדיוניסי, ההומאני מול הברבארי) אפשר למצוא בגלגולים שונים לאורך כל יצירתו של תומאס מאן, עד ליצירותיו האחרונות, ד"ר פאוסטוס ופליקס קרול ועד בכלל.

"מוות בוונציה" נראה במבט ראשון כמין פיתוח משוכלל ומורכב יותר של הפרובלמטיקה הקרגרית. אך לאמיתו של דבר יש בו הרבה יותר מזה. בזיקנתו ראה תומאס מאן ב"מוות בוונציה" כמין יצירה נבואית - ולא בכדי, שכן הסיפור הזה, שנכתב ב1911-, חושף בצורה מדהימה את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבאריות, זיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם. הסגידה ליופי, שהסופר אשנבאך מקדיש לה את חייו בעבודת-פרך יומיומית, מתוך משמסת שאין חמורה ממנה, סגידה זו מתגלגלת בערוב ימיו בפרץ תשוקה הומוארוטית לנער היפהפה טאדזו, תשוקה המשחררת באיש המסוגף והנזירי נחשול אימתני של כוחות דמוניים, החוגגים את נצחונם הגדול בבכננאליה הפרועה הנגלית לו בחלומו - התפרצות מהממת של השתלהבות-יצרים ברבארית, שלוחת-רסן, שרוחו של ניטשה מרחפת מעליה.

"מאריו והקוסם" נכתב מלכתחילה כניסיון מכוון ומודע להתחקות על טבעו של הפאשיזם ולחשוף את המנגנונים הפסיכולוגיים ואת יסודות היפנוזת-ההמונים העומדים ביסודו. השילוב בין הרובד האידיאי-האלגורי לבין המציאות הקונקרטית המעוצבת בסיפור הזה - שילוב שסופרים רבים חתרו אליו וסופרים רבים נכשלו בו - - הוא פיסגה של הישג אמנותי. ומעניין שכבר ב1930-, עוד לפני שנתגלה הפאשיזם (שלא לדבר על הנאציזם) במלוא פלצותו, מרמז כאן תומאס מאן שאין דרך להיאבק בו ולנצחו אלא באמצעות המאבק האלים.

הסיפור הקטן "לואיזכן", שנכתב כבר ב1897-, עשוי להיקרא בדיעבד כמין סקיצה מוקדמת ל"מאריו והקוסם". שני הסיפורים דומים מאוד במיבנה-העומק שלהם, אך ב"לואיזכן", שלא כב"מאריו והקוסם", אנו חוזרים ומוצאים את הזיקה הטמירה שבין האסתטיציזם לברבאריות, מוטיב הלובש כאן צורה גרוטסקית מגוחכת ומרושעת להפליא. בעצם זהו סיפור על רצח באמצעות המוסיקה, והניתוח המוסיקולוגי המדוקדק של האקורדים והמעברים מסולם מוסיקלי אחד למישנהו, המופיע בטקסט בעצם הרגע הנורא של ה"רצח", הוא מופת של אירוניה שאפילו תומאס מאן לא יצר שכמותו אלא ברגעים נדירים של חסד.