מחר ועוד מחר ועוד מחר
בבוקר יום קריר בדצמבר, יורד סם מזור מהרכבת התחתית ורואה, בין המוני האנשים על הרציף, את סיידי גרין, חברת הילדות שלו. הוא קורא בשמה, אבל היא מעמידה פנים שלא שמעה אותו. כשהוא לא מוותר, היא מסתובבת לבסוף, והמשחק מתחיל. המשחק שישנה את חייהם, המשחק שישנה את מי שהם.
המפגש המחודש הופך לפיצוץ של יצירתיות. סיידי וסם שוקעים בעולם משלהם כדי לברוא עולמות חדשים של משחקי מחשב. ההצלחה מגיעה, ואיתה כסף ופרסום, ואהבה, אבל היא מולידה גם כאב, שמכבה את כל המסכים. עכשיו הם צריכים לחפש דרך להמשיך את המשחק הזה, שקוראים לו החיים.
מחר ועוד מחר ועוד מחר הוא ספר מהפנט, על כוחה של חברות, על האתגרים שמזמנת הצלחה, על הרגש שאי אפשר לדעת לאן הוא יוביל ועל היופי והפיוט שמסתתרים במקומות הכי לא צפויים.
ספר שבוחן את מורכבות היחסים האנושיים בעידן הדיגיטלי, תוך חקירת הקשר בין חלומות, אהבה ומציאות.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
בדיעבד, לא ברור לי איך הצלחתי להתנתק מהספר למשך שבוע שלם שבין השבת שבה התחלתי לקרוא אותו לבין זו שאחריה. הוא נפלא. יש בו דמויות מעולות; הוא מציע דמיון עשיר ויצירתיות חכמה; והכתיבה משובחת וכוללת שימוש במגוון סגנונות ומפגינה יד בוטחת שנעה בין זמנים ובין הדמויות.
אפשר לומר שיש לספר שני סוגי גיבורים. הדמויות עצמן, כמובן, אבל גם עצם רעיון היצירה. וזווין מתארת להפליא את השילוב שבין כשרון, עבודה קשה, תסכול וגמול מספק.
המרחב שבו נבחנת היצירה הוא עולם משחקי המחשב. רגע, רגע, אל תברחו. אין בספר קוד משמים ואין בו פרטים טכנולוגיים מיותרים. בהקשר של משחקי המחשב, יש בו בעיקר תיאורים נפלאים של תסריטים מעניינים שעומדים בפני עצמם, או נגיעות של רעיונות מבריקים שאפשר היה לשלב בעולם הגיימיניג. חלק מהרעיונות האלה (למשל: האפשרות לייצר צוואה כחלק מעזיבת עולם משחק און־לייני, או הבסיס המוסרי הדו־ערכי במשחק שסיידי ממציאה) הם אותה יצירתיות חכמה שזווין מפגינה. היא לא רק כותבת על יצירתיות. היא מדגימה אותה.
הספר מפגיש את סיידי, ילדה מבריקה וגיימרית מושבעת, עם סם, שחייו בדיוק התרסקו, יחד עם כף רגלו. ההצטיינות במשחקי המחשב וההנאה מהם מאפשרים להם שפה משותפת. לפחות עד־ש.
וככלות העד־ש, הם מגלים שהם כבר בשלב הבא. לא רק גיימרים, אלא סטונדטים מבריקים שיכולים לעבור לצד השני של המתרס. ליצירה. ומכאן השמים הם הגבול. את הרעיון הגולמי שלהם למשחק חדש הם מלטשים לאורך חופשת הקיץ, נעזרים ביוצר משחקים ישראלי מבריק ובשותף החכם של סם בדירת הסטודנטים. התפקידים והיחסים בין הדמויות - ובהמשך תצטרפנה נוספות - פושטים ולובשים צורה לאורך הספר. חברות מקצועית, רעות, אהבה, שנאה. ובמוקד, תמיד, היצירה. ו(כמעט)הכל הגיוני כל כך. מסתדר כל כך.
כאילו כך בדיוק אמור להיות.
וזאת יצירה לא רק לצורך יצירה, אלא מסיבות נוספות. האחת, כי הן אינן יכולות אחרת. זה מה שמניע את חייהן. והשניה, כמו שאומר סבו של סם - שהבין שאת חלום המסעדה הקוריאנית מוטב להמיר בפיצריה - היא הריאליה. זה מה שצריך לעשות על מנת לחיות. גם החלומות צריכים להיות מציאותיים.
הספר הזכיר לי שני ספרים מוצלחים אחרים. הראשון והטבעי הוא ׳שחקן מספר אחת׳. שניהם מושכים את הקורא אל עולם משחקי המחשב, ואל סוג הדמויות שרווחות בו. החנונים הממושקפים, אלו שלא מסתדרים היטב בחברה, שחיים לפעמים לצד העולם במקום בתוכו. אבל יש גם הבדלים, כמובן. זווין המירה את ההוקרה שהעניק קליין לגיימרים לצד שיותר ראוי להערכה (לטעמי :-) ): ליוצרים עצמם. בנוסף, היא מחליפה את עולם משחקי המחשב הנוסטלגי והפשוט של שנות השמונים בזה המתקדם יותר, שכולל מנועים גרפיים, עלילות חכמות, ומשחקים מרובי משתתפים. ואם בשחקן מספר אחת נותרתי עם תחושת השתאות (׳סנסוודה׳) שמוכרת לקוראי מד״ב, הרי שב׳מחר׳ נותרתי עם תחושת הערכה עמוקה לדמויות, למסלול שעברו, ולסופרת שאחראית על זה.
הספר השני הוא ׳ההרפתקאות המדהימות של קאווליר וקליי׳ שכתב שייבון. גם הוא עוסק בעולם הגיקי (התפתחות הקומיקס) וגם הוא עוסק ביצירה. בתובענות שלה, בהתמסרות אליה, ובדמויות שהיא בוערת בהן.
משהו קטן שהפריע לי הוא היכולת התכנותית שמפגינות הדמויות, במונחים של זמן פיתוח. האם באמת אפשר לייצר את המשחקים המתוארים בפרקי זמן שנמדדים (בחודשים) ועל ידי צוותים כל כך קטנים? צריך לזכור שבספר (שיצא ב2022) אין עדיין AI שמייצר את הקוד. הכל נעשה בידיים אנושיות. זווין מפרטת בתודות רשימת ספרים לא קצרה שהיא קראה לצורך התחקיר. ואולי אכן כך היה באותו זמן, לקראת סוף האלף. כמו שאומרת סיידי - הם היו תמימים מכדי לחשוב שהמשימה איננה אפשרית, ומוכשרים ואובססיביים מכדי לוותר. ועדיין, זה מרשים מדי. אולי יש כאן מעט מהעולם הפנטסטי של גיבורי העל - אם להתחבר שוב לספרו של שייבון - שמעניק כוחות־על בתחום התכנות לטובת הנעת העלילה.
אבל זאת נקודה שולית, גם אם אני צודק, ואני מניח שמי שאיננו איש תוכנה לא יוטרד מכך ממילא. היא בוודאי לא מעיבה על הספר המענג והחכם. גם התרגום (של טל ארצי) טוב ושקוף. וזווין מחברת את הספר לשייקספיר בפרט ולהבעה ספרותית בכלל (ומהם משחקים ומחזות בלי רעיון וסיפור?). ואני יכול להמשיך ולהשתפך עוד (הנה, סתם נקודה צדדית: החלוקה לעשרה חלקים, השם שלהם, הסגנון, וההשפעה על העלילה – כל אלו נעשו באופן מעולה, לטעמי), אבל חבל. עדיף שפשוט תלכו לקרוא את הספר עצמו.
#ספר_כן
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
