מילי תחלמילי

עַל הַקּוֹלָב תְּלוּיָה הַשִּׂמְלָה הַוְּרֻדָּה. אֲנִי לוֹבֶשֶׁת אוֹתָהּ, וְהִיא בְּדִיּוּק בַּמִּדָּה. הַשִּׂמְלָה מְנַצְנֶצֶת וּלְגַמְרֵי פּוֹרַחַת. הַבֹּקֶר, לִכְבוֹדִי אֲפִלּוּ הַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת.

נַעַל אַחַת, יֵשׁ! אֲבָל הַשְּׂרוֹךְ נִקְרָע. מִתַּחַת לַמִּטָּה מְצִיצָה אַחֶרֶת, אֲבָל הִיא לוֹחֶצֶת וְצָרָה.

"אֲנִי מוּכָנָה!" אֲנִי צוֹעֶקֶת לְאִמָּא, "אֲנַחְנוּ בַּזְּמַן? אֶפְשָׁר לְקַבֵּל בְּבַקָּשָׁה חֲבִיתָה עִם מְלָפְפוֹן מְקֻלָּף קָטָן?"

הַכִּירוּ אֶת מִילִי, אוֹ כְּמוֹ שֶׁהַחֲבֵרִים בַּגַּן קוֹרְאִים לָהּ – מִילִי תַּחְלְמִילִי. יוֹתֵר מֵהַכֹּל מִילִי אוֹהֶבֶת סִפּוּרִים, לִצְלֹל בַּחֲלוֹמוֹתֶיהָ לְעוֹלָמוֹת קְסוּמִים, לִהְיוֹת נְסִיכָה וּלְשַׂחֵק עִם פֵיוֹת.

לָלֶכֶת לַגַּן בַּבֹּקֶר הִיא אוֹהֶבֶת... פָּחוֹת, כִּי בִּמְקוֹם אֲרוּחַת בֹּקֶר מַלְכוּתִית, אִמָּא הַמְּמַהֶרֶת נוֹתֶנֶת לְמִילִי קוֹרְנְפְלֶקְס בְּשַׂקִּית, וּבַגַּן זֶה בִּכְלָל לֹא כְּמוֹ בַּחֲלוֹם: עוֹבֵר עָלֶיהָ יוֹם נוֹרָא וְאָיֹם.

אֲבָל חֲלוֹמוֹת מִתְגַּשְּׁמִים, אִם לֹא הַיּוֹם אָז מָחָר, וְאוּלַי מָחָר בַּבֹּקֶר הִיא לֹא תָּקוּם מְאֻחָר...