מים של אחרים

גאוּת
לֹא בְּבַת אַחַת,
לֹא כֻּלִּי,
לֹא לְרוֹקֵן אֶת הָאַרְנָק עַל כָּל קַבְּצָן בִּרְחוֹב,
לֹא לָתֵת אֶת הַלֵּב, הַדָּם וְהַנִּימִים בְּכָל פַּעַם,
רַק חֵלֶק, רַק קְצָת,
שֶׁהַלֵּב יַפְסִיק לַעֲלוֹת עַל גְּדוֹתַי.
בַּלַּיְלָה אֲנִי מְרוֹקֶנֶת אֶת כָּל הַבַּקְבּוּקִים
וְנוֹתֶנֶת לָהֶם לַעֲמֹד רֵיקִים מוּל הַחַלּוֹן הַמַּשְׁקִיף אֶל הַיָּרֵחַ.
אֲנִי יוֹדַעַת אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת תָּמִיד מְלֵאָה
בְּמַיִם שֶׁל אֲחֵרִים.

בַּבֹּקֶר אֲנִי שׁוּב מְמַלְּאָה.
צָרִיךְ לַעֲבֹד מְסֻדָּר.

השירים בספרה של נעמי צורף נולדו - ואולי הביטוי הנכון הוא התפרצו - מתוך הפער. הפערים שאינם שייכים לשדות האין אלא דווקא ליערות היש -

״הכל הוא יכיל הפער הגדול והעמוק הזה״, היא כותבת.

השירים עוסקים במה שנפער ומה שהתגלה בתוכו - אהבה שבאה אל קצה, חפצי "אנחנו" שהתרוקנו ממשמעותם. יש שם ריק כה גדול עד כי הכותבת מתקשה לשחרר אותו מעצמה, במין תהליך של לידה שקטה מתוך מנהרה חשוכה.

יש עצב בשירים ואיתו גם השתעשעות במילים, כמו, למשל,

"וַאֲנִי מִתְלַקַּחַת וּבָאָה, כָּתַבְתִּי לְךָ/ מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְהָאֵט אֶת תְּנוּעַת הַמַּחְשָׁבוֹת",

המרפרר באירוניה אל הפסוק בשיר השירים "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ". והכותבת מתקלחת /מתלקחת, כואבת ומחייכת, מתאמצת להיזכר ושוכחת ושוב נזכרת - "לֵב שָׁבוּר הוּא חֹמֶר בְּעֵרָה מְצֻיָּן".