ממעוף הציפור

המחשבה הראשונה שלה כשהתעוררה אחרי ההתנגשות היתה שלא יכול להיות שהיא יצאה מהאירוע הזה בחיים, ושבטח עוד מעט היא תראה אור לבן בקצה מסדרון ותתקדם אליו. אור לבן לא מחמיא לצבע העור החיוור שלה, אבל היא הניחה שזה לא ממש משנה במקום שאליו היא הולכת. היעד אפילו מצא חן בעיניה, קצת, אבל האשמה תקפה מיד. הילדים! הם עוד צעירים, הם צריכים אותה. והוא! מה איתו? צריך אותה? זו גם שאלה, חשבה. והכלבה! היא בוודאות צריכה אותה. אז די עם מחשבות על מסדרון. הרי אם היא כאן חושבת את המחשבות האלה, מן הסתם היא עדיין לא מתה. ואם ככה, אז כדאי שתקום.

שוגי, מורה לספרות באמצע החיים, נפגעת בתאונת דרכים. אם תשאלו את מאות האנשים שפקדו את הלוויה שלה ובכו למשמע ההספדים עליה – היא מתה. שוגי ראתה אותם במו עיניה וגם שמעה את ההספדים, שלא מצאו חן בעיניה בכלל. אבל מה שעוד פחות מצא חן בעיניה זה לגלות שבמקום להישאר בחיים, או לכל הפחות למות כמו בן אדם – היא התעוררה במקום שממנו היא יכולה להשקיף על בני משפחתה מחדר אחד, סצנות אקראיות – כמו בתיאטרון כורסה. לראות ולא להיראות. לשמוע ולא לדבר. האם זה סוג של גיהינום שהומצא רק בשבילה?

בעוד היא צופה בבני משפחתה מתמודדים עם האבל על מותה, שוגי לומדת דברים שלא ידעה קודם ומגלה סודות ששמרו מפניה. ובעיקר, היא לא מפסיקה לחשוש שגם סודה ייחשף בפניהם.