מנגינה ישראלית

נעם בן זאב, עיתונאי ומוזיקאי, יצא למסע מרתק שעבר בגליל ובנגב, בגדה המערבית וברצועת עזה, במערב אירופה ובארצות הבלקן. בדרכו היטה אוזן והקשיב לצליליה של חברה משתנה.

ברשימות עיתונאיות אישיות משרטט "מנגינה ישראלית" את מצבה העכשווי של המוזיקה בישראל. וליתר דיוק: הספר בוחן את יחסה של החברה הישראלית, הפלסטינית והיהודית, למוזיקה הקונצרטית - הקלאסית והעממית - שנוצרת כאן ונלמדת, מתפתחת ומתבססת; או דועכת ומתפוגגת.

החלום המוזיקלי הציוני נזנח זה כבר. הדור הפלסטיני הזקוף רוקם חלום מוזיקלי משלו. ובתווך מתחיל להיווצר משהו חדש: הישראליות כיצירה אוניברסלית. בעיצומו של מסע - בין רוכלות השירים בגני הילדים לבין התזמורת הפילהרמונית הישראלית המנותקת מעט מן הזמן ומן המקום; בין יזמות מוזיקלית שוברת מחיצות ברמאללה לבין שירת הבקשות באשדוד; בין הגלות המוזיקלית של ישראלים בברלין לבין הכלא המוזיקלי בשכם, חושף בן זאב סימני חיים של תרבות מקומית מגוונת. האומנם אפשר, כנגד קולות ההפרדה המרעישים את ארצנו, לשמוע דווקא את בשורתו של תור זהב יהודי-נוצרי-מוסלמי?

"מי שיפענח את סוד הרוחות המוזיקליות הנושבות בארצנו עתה", כותב בן זאב, "יוכל אולי לנבא את עתידה של המדינה".