מספר

״אני בכלל לא רואה את התועלת הגדולה בנסיעה לפולין,״ אומר אבא של צליל. ״בשביל מה לעבור ממחנה השמדה אחד לשני? כמה רוע אפשר לבלוע.״

צליל, תלמידת תיכון בת 17, עומדת לפני נסיעה כיתתית למחנות ההשמדה בפולין. היא מודעת לכך שמדובר בנסיעה טעונה, אבל היא לא ציפתה לכך שהנסיעה הזאת תגרום למלחמת עולם שלישית בסלון ביתם של סבתא ריבצ׳ו וסבא מוישה.

סבתא ריבצ׳ו, אישה חזקה ומרשימה, מתעקשת להצטרף לנסיעה ולספר את עדותה הקשה והמאשימה לצליל, לחבריה ולעולם כולו; מנחם, אביה של צליל, שגדל בצל סיפוריה של אמו, מתנגד לעצם הנסיעה ועושה כל שביכולתו שבתו ואמו לא יֵצאו לפולין; אמה של צליל כבר אמרה מזמן את דעתה הנחרצת לגבי גידול ילדים בצל השואה; ואפילו לאמיר, אחיה הצעיר, יש מה לומר.

וצליל? היא מוצאת את עצמה בעין הסערה, מיטלטלת בין בני משפחתה הנסערים, ורק רוצה שיפסיקו לנסות לנהל את חייה ויאפשרו לה לבחור את מה מתאים לה.

האם זכותה של סבתא ריבצ׳ו לספר שוב ושוב את עדותה כנערה באושוויץ גדולה מזכותו של בנה לילדות שלווה ונורמלית שאינה מוכתמת בסיפורי הזוועה? והאם צליל יכולה לצאת עם חבריה לטיול בפולין בלי לכרוע תחת המשא הכבד מנשוא של ההיסטוריה המשפחתית ושל העם היהודי כולו?