מפה נקום

מדינת ישראל יודעת לקום. היא לא יודעת לקראת מה.

בשישה באוקטובר נלחמנו על זהותנו,

בשבעה באוקטובר נלחמנו על חיינו, ובשמונה יצאנו למלחמה על עתידנו –

למערכה היחידה שטרם הכרענו בה

אנחנו יודעים להילחם במספר חזיתות במקביל, לקלוט עלייה ולייצר שגשוג מכלום, אך איננו יודעים לומר לשם מה. בהיעדר חזון, משימת דור וסיפור משותף שמחבר את העבר והעתיד, החברה הישראלית איבדה את דרכה. בספרו הנוקב מִפֹּה נקום, טוען הרב יואב אנדי כי הכֶּשל המהותי איננו טמון בקצוות הקיצוניים, אלא דווקא בגוש הרוב. המרכז הישראלי, זה שדוגל ב"יהודית ודמוקרטית" גם יחד, הפך את המתינות ואת חיפוש הקונצנזוס מאמצעי – למטרה.

בשם האחריות, הוא ויתר על חתירה ליעד, ונכנע לגרירה מתמדת אחרי קצוות שיש להם מטרה ברורה

כדי לצאת מהמשבר ולבנות את יום המחר, מציע הרב אנדי חזון חדש, את הציונות הגלילית: לא עוד ציונות של הקמה, כי אם ציונות של תקומה. במקום "ציונות של נגב", המקדשת בנייה מאפס, כור היתוך ומחיקת שונוּת, הוא מציע חלופה הנשענת על המיתוס המכונן של חז"ל בגליל לאחר חורבן בית שני: יהדות פרגמטית ואנטי־קנאית, הפתוחה לאחֵר, מנהלת את השונוּת מתוך מחלוקת לשם שמיים, אך גם יודעת להכריע באומץ.