מצרפי המקרים

שם: מצרפי המקרים

סופר: יואב בלום

שנת הוצאה: 2011

הוצאה: כתר ספרים

פרס רטרו גפן, פרס ספר הזהב, תורגם לתשע שפות ואפילו זכויותיו נמכרו לאולפן סרטים אמריקאי.

"מצרפי המקרים" הוא ספר מדהים ומיוחד, ואני הולך להמליץ לכם עליו אחרי שהתאכזבתי ממנו.

העלילה מתחילה בתיאור של מכונת רוב-גולדברג המכילה חלקים רבים שלכאורה אינם קשורים אחד לשני אך כל אחד מפעיל את הבא אחריו. קפה נשפך, מלצרית מעבדת את עבודתה, אדם זר אוסף אותה ברכבו ואהבה חדשה מתחילה.

גיא, המשקיף מהצד עוקב אחרי רצף האירועים שהוא יצר ועוזב את הזוג החדש. גיא מציג את עצמו כ"מצרף מקרים", מעין ישויות בעלות גוף ונשמה אך אינם בני אדם. יחד עם גיא אנחנו מכירים את חבריו לקורס "מצרפי המקרים": אמילי ואריק.

לאחר האירוע המתואר גיא מקבל את משימתו הבאה והיא זו שסביבה העלילה מתפתחת. הבנותיהם של גיא וחבריו לגבי הטבע שלהם והמוסר שבעבודתם מתערער והם יצטרכו לבחור בין לבצע את עבודתם נאמנה או לשם שינוי.. לחשוב על עצמם.

הגאונות של ספר זה הינה בצורה בה מוסבר העולם של "מצרפי המקרים".

הם פועלים במערכת בירוקרטית מקיפה עליה אנחנו לומדים דרך קטעי מעבר בצורה של פרקים מספר הלימוד של "מצרפי המקרים" וזיכרונות מקורס ההכשרה. בכך שהסופר מתאר לנו בצורה לוגית ולוגיסטית מעשייה בדיונית קל להאמין ש"מצרפי המקרים" קיימים, כי הם מתנהלים כמונו. הם מגישים מסמכים, עוברים הכשרות, ואם זאת הם לא אנחנו. "מצרפי המקרים" מספקים לנו נקודת מבט צדדית עלינו כיצורים חופשיים ומורכבים בשונה מהם הפועלים בצייתנות ויעילות כדי לשרת כוחות עליונים.

זו בניית עולם מרהיבה, כזאת המטילה צל על הדמויות וכאן הבעיה שלי.

כשאנו קוראים ספר אנחנו נחשפים למספר גורמים שנועדו לגרום לנו להתעניין וליצור חיבור רגשי עם מה שקורה בסיפור. המרכזיים ביניהם, לנאות דעתי הלא מלומדת, הם העולם והדמויות שחיות בו.

העולם צריך להבליט את תכונותיהן של הדמויות החיות בו ולהצדיק את מעשיהם. עולם יפה מצדיק את מעשיו של הגיבור המסכן את חייו כדי להציל אותו. עולם אפל מבסס את האמפתיה שאנו אמורים להרגיש עבור האנדר-דוג. לרוב העולם הוא הרקע שמבליט את הדמות שבמרכז. אך לא תמיד.

לפי דעתי "מצרפי המקרים" הוא מקרה כזה.

בשלב הזה אני הולך לדבר על הסוף של הספר מבלי להגיד מה קורה בו אלא יותר התחושה הכללית שחשתי, מה שגם אומר שזה יהיה מאוד אינדיבידואלי ויש סיכוי טוב שאתם תחוו אותו שונה.

הספר שהכי עזר לי להבין את הבעיה שלי עם הספר הזה הוא לא אחר מאשר 1984 של ג'ורג' אורוול כיוון שבשני המקרים אנו נחשפים לעולם מלא בחוקים המבוססים בסיבות לוגיות ועל ניסיון העבר.

ההבדל הוא שג'ורג' אורוול הבין שהדבר המעניין בספר שלו הוא העולם וגיבור הספר הוא כינור שני למסר שרצה להעביר הסופר והוא הסכנה במשטרים טוטליטריים.

ב"מצרפי המקרים" הסוף שם את הדמויות במרכז וזה הציק לי. במקום שהספר יעמיק במנגנון שאליו נחשפנו הוא מתעמק בגיא וחבריו, והאמת שהם לא עניינו אותי.

בעולם בו חופש ובחירה חופשית מוטל בספק (כן, הוא אומרים בספר שאי אפשר פשוט לגרום למישהו להחליט מה שהוחלט בשבילו, אז הם משנים את כל העולם סביבו כדי שיגיע להחלטה "בעצמו") מה זה משנה מה הם יעשו בסוף?

גם ב-1984 העלילה עקבה אחרי הגיבור אבל האינטראקציות שלו עם דמויות אחרות רק הרחיבו על העולם בו הוא חי. (אגב רק כדי להוכיח את הטענה שלי... איך קראו לגיבור ב-1984? כי אתם זוכרים את "האח הגדול" ואת שם הסופר, ומה עם הגיבור?)

הגילויים אליהם אנחנו נחשפים ב"מצרפי המקרים" חושפים אור על העבר של הדמויות ולאו דווקא על העולם, שהוא הדבר שעניין אותי. איזה ערך יש לאהבה כשהיא נבחרת מלמעלה? איזה סיבה יש להתרגש מתגלית חדשה אם היא הייתה ידועה מראש?

אלה שאלות מעניינות שעולות מהספר ולא מתעסקים בהם.

אישית אני חושב שכיוון יותר קפקאי של כניעה ו/או יציאה חסרת פשר נגד המערכת היה יותר מעניין. הסוף הוא לא רע, בכך שהוא לא סותר את הדמויות ואת המוטיבים בספר, הוא פשוט לא מעניין כמו ההתחלה בה אנחנו לומדים שיש דבר כזה ישויות המובילות אותנו מבלי שנדע על זה.

לגבי זה..

כשנסעתי ברכב שלי חזרה מהלימודים ניסיתי לחשוב על דרך לסכם את הסקירה הזו אך הריכוז שלי נמשך אל רשימת עשרת הטובים ברדיו. לצערי לקראת סוף הרשימה, ממנה נהניתי עד כה, השמיעו רצף שירים שהרסו לי את ההנאה וכיביתי את הרדיו, רק בשביל לגלות שאני צריך לתדלק ופספסתי את התחנה הקבועה שלי.

בלית ברירה נכנסתי לתחנת TEN שם תשומת ליבי הוסבה לוויכוח סוער בין זוג בו הגבר דרש שהווליום באוטו יהיה מספר אי זוגי. כל כך נשאבתי לטיעונים שלו שלא שמתי לב שעוקפים אותי בתור לעמדות תדלוק. במהרה זינקתי אל התחנה הפנויה שלמרבה הפלא הייתה מספר אי זוגי, 7.

סוף-סוף כשאני רגוע ויכול להתרכז, וכשאני מתדלק בעמדה 7 שבתחנה TEN, החלטתי לסכם בציון.

7/10 – כתיבה טובה ובניית עולם מופלאה, מומלץ בחום! למרות שאישית לא אהבתי את הכיוון אליו הסופר לקח את הספר בסוף, אבל זו בעיה סובייקטיבית ואתם אולי תתחברו יותר.

קראו לו וינסטון סמית