מרים

הרומאן 'מרים', פסגת כתיבתו של ברדיצ'בסקי ומשיאי הסיפורת העברית בכל הזמנים, נראה לנו היום מסעיר ונועז מאי-פעם, מסתורי בתכניו וחדשני בצורותיו. דווקא הקוראים בני המאה ה-21 יוכלו להעריך ביתר שאת את מקוריותו של הרומאן 'הפרוע' הזה.

הגיבורה מרים, שהרומאן נפתח כאילו הוא מבקש להתרכז במעקב אחר תולדותיה ומסלול חייה, נעלמת שוב ושוב מחלל הספר, ושבה ומבליחה בו רק כדי להדהים ולהבהיל את המזדמנים למחיצתה בעצם יופיה המופלא, ולהצית בהם תשוקות מטורפות המוליכות למעשים קיצוניים, בלתי-נשלטים.

הדמות הנגדית למרים היא כמדומה המספר עצמו, האחוז דחף בלתי-נשלט לזנוח את סיפור מרים כדי להציב ציון לְעולם שכבר איננו, עולמן של שתי עיירות יהודיות באוקראינה, אשר ממש בשעת כתיבת הספר (1921) עלה עליו הכורת. שעתו דחוקה, זמנו עלי אדמות קצוב, ולכן הוא נדחף לספר בבולמוס כל מה שמעלה זיכרונו, גם אם לכאורה אינו שייך לעצם סיפורו. כך מתקבלת למראית-עין מין פואטיקה דמויית דיון תלמודי אסוציאטיבי, שאינה הליכה אלא סיבוב,

"הכל הוא אך לכאורה, דרך-אגב. הנך מחזיק דבר בעיונך ושוב הוא נשמט"

אבל למעשה יש לקרעי הדמויות והאירועים אופי ייחודי. הם מצטרפים לכלל עולם רווּי כוחות הרסניים, שאת רוב המעשים בחללו מנמקת ומחוללת אנרגיה אירוטית אדירה. הקוראים ישתאו לנוכח דחיסותם, גיווּנם ותעוזתם של ביטויי הארוס המבעבעים כאן מתחת למעטה השגרתי של חיים נורמטיביים.

ובאופן דומה גם נבקעת שוב ושוב, מדי שניים-שלושה עמודים, העברית הכמו-רבנית החמורה, ומפַכִּים ממנה קטעים ליריים מחשמלים, מן היפים שנכתבו אי-פעם בעברית.

תהום אל תהום קורא: מרים כמו סופגת לתוכה את הספר כולו, ואנו תוהים מהם החוטים הבלתי-נראים, הבלתי-פתורים עד תום, אשר מנמקים את דמותה באמצעות עצם האקלים שאופף אותה.

"אלף פיות לחידה, ובפתרון רק איזה הדים נשמעים"

"בבגדי אלוהים היוצר עוד נדבקו חלקים-חלקים מעפרות תוהו ובוהו, וממלא האבק הזה את כל אשר עשה"