משטר היד הקשה

שני מאבקים עזים עיצבו את דמותה של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. האחד, גלוי, ניטש בין תומכי הממלכתיות, ובראשם דוד בן­־גוריון, שחתרו לריכוז העוצמה בידי המדינה לבין תומכי הגישה התנועתית, שגרסו אוטונומיה נרחבת להתאגדויות החברתיות הוולונטריות, חוט השדרה של החברה הישראלית. המאבק השני, הסמוי, ניטש בין תומכי הפרויקט הגרעיני הישראלי לבין מתנגדיו.

האם היה קשר בין שני המאבקים? משטר היד הקשה מראה שהקשר כה הדוק, עד כי ניתן לראות בהם שני פנים של מאבק אחד. הממלכתיות הייתה הכסות האידיאולוגית לריכוז סמכויות שלטוניות בידי בן­־גוריון וקבוצה קטנה של תומכיו ולהחלשת המשטר הדמוקרטי, התנועות החברתיות ומנגנוני הפיקוח.

פרויקט הגרעין שימש אמצעי שונה למטרה זהה – הפיכתה של ישראל לדמוקרטיה גרעינית, מושג שנטבע כאן לראשונה ופירושו מדינה שלהלכה מתקיים בה משטר דמוקרטי, אך למעשה היא בעלת מאפיינים ייחודים: העוצמה הפוליטית מרוכזת בידי מעטים; מנגנוני הפיקוח חלשים; ישנה סודיות ביטחונית מופרזת; תקציבים אינם מפוקחים דיו; המדע משועבד לטובת מודרניזציה ופיתוח צבאיים; מתפתחת ומתוחזקת תרבות המאדירה את העוצמה הצבאית; ועוד.

בשני המאבקים ניצבים אותם מנהיגים משני צדי המתרס: "הממלכתיים" – בן­־גוריון, שמעון פרס ומשה דיין – היו גם יוזמיו של פרויקט הגרעין; ואילו "התנועתיים" – משה שרת, ישראל גלילי ויגאל אלון – היו ממתנגדי הפרויקט הגרעיני ופעלו להגבלתו. המאבק הוביל לפשרה ייחודית – "מדיניות העמימות" – לפיה ישראל לא מכריזה על כושרה הגרעיני בפומבי.

משטר היד הקשה – המשכו של הספר המאבק על הפצצה – סוקר את התוצאות הפוליטיות והחברתיות של פרויקט הגרעין הישראלי ומראה כיצד עלו בקנה אחד עם מטרותיה של הממלכתיות הבן-גוריוניסטית. אך מעבר לכך, משטר היד הקשה מהווה קריאת אזהרה מפני השפעת התוצאות של חימוש גרעיני על הדמוקרטיה.