נוכחות כה ארוכה

הנה עובדה שאין עליה עוררין: ב-1948, שנת הקמתה של מדינת ישראל, חיו בכל רחבי העולם הערבי והמוסלמי כ-900,000 יהודים. כיום, יותר מחצי מאה אחר כך, חיים בו כ-4,500 יהודים.

עזיבתם של היהודים את ארצות ערב בשני העשורים שלאחר הקמת מדינת ישראל היא אירוע בעל השפעות כבירות, מהפכניות. העולם הערבי איבד את יהודיו, שחיו בקרבו במשך מאות שנים רבות, ובמקרים רבים, כמו בעיראק, בתימן, במצרים, במרוקו או בפלסטין, עוד הרבה קודם להופעת האסלאם; פרקים חדשים בתולדות היחסים בין יהודים וערבים ובין יהודים ויהודים החלו להיכתב בישראל ופלסטין.

נתן ויינשטוק, משפטן והיסטוריון יהודי בלגי, סוקר את תולדותיהן של הקהילות היהודיות בקרב ארצות ערב והאסלאם ואת סופן. המשותף לכולן, לטענתו, הוא היותן נתונות למשטר הד'ימיות, שנוסח לראשונה בידי הח'ליף עומר במאה ה-7, במטרה להסדיר את מעמדם של יהודים ובני דתות אחרות כבני חסות בארצות האסלאם. כלליה של הד'ימיות, מראה ויינשטוק, עשויים להשתנות מזמן לזמן, ממקום למקום ומשליט לשליט; הם יכולים להתהפך מקצה לקצה, מהשבט אל החסד ובחזרה, או מאוחר יותר, להתגמש ולהתרכך תחת לחציהן של מעצמות אירופה והאמנסיפציה של יהודי אירופה; אבל כמעט תמיד, העיקרון המבנה את מעמדו הנחות של המיעוט ביחס למוסלמי נותר על כנו, ומתקיים אולי אפילו עד עצם היום הזה, כשבחוקותיהן של כמעט כל מדינות ערב (למעט לבנון) האסלאם הוא עדיין דת מדינה.