נטע לא מתה

המטוס נפל. אין מילה אחרת, הוא פשוט נפל למטה, ואני ידעתי שאלה רגעיי האחרונים. לא חשבתי שאהיה כל כך עצובה. אבל דמעתי. חשבתי על הילדים. ועל חגי. ועל כל מה שלא הספקתי להגשים: המינוי, היחידה החדשה, הכנס הבין־לאומי שתכננתי לעמוד בראשו. אחזתי בידיות המושב, עצמתי את עיניי ונשמתי נשימות עמוקות. צליל חזק נשמע פתאום, פקחתי את העיניים וראיתי שמסכות החמצן ירדו מתקרת המטוס. כמו בסרטוני ההדרכה, תפסתי את המסכה שלי והרכבתי אותה על פניי בידיים רועדות. מסכה זה לא קסדה, היא לא תציל אותי.

נטע חושבת שהנה היא כבר מתה, אבל היא לא. אחרי שהמטוס שלה מתרסק, נטע היא הניצולה היחידה, והסיפור שלה רק מתחיל. בבית חולים נידח במדינה ערבית, עירומה מכל מה שהגדיר אותה, ההחלטה לא לדבר כדי לא להסגיר את זהותה נראית הגיונית לגמרי. לבדה ביותר ממובן אחד, השתיקה מאפשרת לה לשמור על עצמה, לחשוב על כל מה שעשתה לא נכון, ואולי גם לחפש את הדרך הביתה.