נינה בורחת

"אַל תִּזְרְקִי עַל שֹֹושִֹי קֻבִּיֹות," אֹומֶרֶת אִמָּא לְנִינָה.
"אַתְּ לֹא מְבִינָה שֶׁכֹּואֵב לָה?"
"לֹא כֹּואֵב לָה, הִיא לֹא בֶּן אָדָם" אֹומֶרֶת נִינָה.
"נָכֹון, אֲבָל עֲדַיִן כֹּואֵב לָה."
"אָז שֶׁהִיא תֵּרֵד מִיד מֵהַבִּרְכַּיִם ׁשֶלָך
אִם אַתְּ רֹוצָה ׁשֶהִיא תִּהְיֶה הַיַּלְדָּה ׁשֶלָךְ אֲנִי הֹולֶכֶת."

בספר החדש חוזרת הסופרת שוב אל נינה. כעת היא ילדה גדולה ועצמאית שיודעת מזמן ללכת ולרוץ, אבל גם עולמה הרגשי התפתח והיא מיטיבה לתת ביטוי לרגשות כמו קנאה, רכושנות, עקשנות וסקרנות. היא יודעת מה אמא מרשה ומה לא, יש לה זיכרונות משלה, והיא יודעת גם לעשות דווקא ולהרגיז כדי להשיג את רצונה.

הסיפור מתחיל כשאמא מחזיקה על ברכיה את כלבת המשפחה, דבר המעורר את קנאתה של נינה האומרת לאמה: "... שהיא תרד מיד מהברכיים שלך. אם את רוצה שהיא תהיה הילדה שלך אני הולכת." ונינה אכן יוצאת מהבית ובורחת.

בטקסט מצומצם, המלווה באיוריה היפים והמביעים של הילה חבקין, מעבירה לנו נורית זרחי את קשת הרגשות של נינה המביאים אותה לצאת מדלת הבית ועד הפגישה עם אמהּ המחפשת אחריה.

"אמא את אוהבת אותי?" שואלת נינה.
"בטח," אמא אומרת, "עד אין סוף."