נתניה

ראש השנה תש״ע. בית המלון עומד נטוש. עדיין מתגורר בו אותו דייר שכבר הזכרתי, אבל רוב האגפים נאטמו בבלוקים אפורים. יונים מקננות על הגג שהתקפל כמו נייר. יש בנתניה פֶּה גדול, חסַר צורה, והוא אוכל את הקומות ואת החדרים. אתמול שאלתי את אבי אם יש לו תצלומים ישנים של המלון, משנות השלושים והארבעים, כדי שאוכל לראות איך הוא היה אז, בשנים הראשונות. הוא הסתכל בי ואמר, ״בשביל מה אתה צריך תמונות ישנות? גש וצלֵם שם עוד היום. אני אפתח לך. דבר לא השתנה. הכול נראֶה בדיוק כמו שהיה״.

גיבור ספרו החדש של דרור בורשטיין, נתניה, הוא דרור בורשטיין עצמו. במשך שבועות אחדים הוא מנסה להעלות על הכתב פרקים מעברו כילד בנתניה, מחיי סבו ומבית המלון שהיה בבעלות משפחתו במרכז העיר, תוך שהוא קורא בספרות מדעית סיפורים על ראשית היקום, על התפתחותו ועל השמדתו הצפויה. התוצאה היא מונולוג קדחתני השוזר זיכרון ובדיה, ומשלב אותם במעין ביוגרפיה מרוסקת של כדור הארץ.

נתניה היא יצירה מטלטלת, יוצאת דופן בנוף הספרות המקומית. על רקע הפרוזה האוטוביוגרפית הנכתבת בישראל בשנים האחרונות, ופריחתה של הספרות העוסקת ב״זהות״ וב״בית״, יצר כאן בורשטיין ספר מרעיש במקוריותו ובכוח ההמצאה שלו, החוקר את הזיכרון ואת הכחדתו, את מקומם של אנשים אהובים בחיינו ובזיכרונותינו; ספר שמבקש לפרוע את הסדר הביוגרפי, ולהפוך את ההיסטוריה האנושית כולה לסיפור משפחתי ואת היקום כולו לבית.

״נתניה״ הוא ספר הפרוזה החמישי של דרור בורשטיין (יליד 1970). קדמו לו ״אבנר ברנר״ (2003), ״ערים תאומות״ (2004), ״הרוצחים״ (2006) וספרו האחרון, ״קרוב״ (2009), שראה אור בהוצאת כתר ותורגם לצרפתית ולאיטלקית.