סוף דבר (חדש)

נתחיל בהסתייגות - מוזר לכתוב סקירה על ספר שמתואר "כאחת מיצירות המופת של הספרות העברית המודרנית". מוזר לכתוב סקירה על ספר שנכתב ב1984, 16 שנה לפני שנולדתי, ומתעסק בנושאים כל כך כבדים כמו משמעות החיים, התמודדות עם זקנה, ועם אובדן של קרובים. אבל, מאוד נהניתי מהספר, ומבחינתי הוא ספר משנה חיים. ראיתי שאין עליו אפילו סקירה אחת בקבוצה, אז החלטתי להרים את הכפפה.

תקציר:

מאיר, מהנדס תל אביבי בשנות ה40 לחייו, לוקה בלחץ דם גבוה. אשתו בגדה בו בשנה שעברה, ודמות משמעותית בחייו מתה באופן לא צפוי. מהרגע הזה, הוא מבין שנעוריו חלפו לבלי שוב, ושמהלך חייו פונה מעתה לעבר המוות.

מה חשבתי:

1. קונטקסט. אם יש ספר שהקונטקסט של הסופר קריטי לחוויית הקריאה - זה הספר הזה. יעקב שבתאי לקה בדום לב במהלך כתיבת הספר. אלמנתו עדנה, והעורך דן מירון, עברו על אלפי טיוטות שהוא כתב בהן (בכתב יד!) את הספר. ישנן הרבה ניתוחים לספר (ובמיוחד על הפרק הרביעי - שעליו ארחיב בהמשך), שנותרו לא פתורים, ופתוחים לפרשנויות.

2. צורת הכתיבה. הספר בנוי ממשפטים ארוכים, מורכבים, כמעט אינסופיים. אני מדבר על משפט באורך עמוד שלם, מלווה בהרבה פסיקים, קפיצות אוסציאטיביות. יש סצנות שלמות שמתוארות במשפט בודד. לקח לי כמה עמודים להתרגל, אבל הכתיבה סחפה אותי. מצורפת דוגמא בנקודה 5.

3. העברית. העברית (באתי להגיד "הישנה", אבל אחליף ל"ספרותית") הספרותית של שבתאי מרגישה כאילו כל מילה היא בדיוק במקומה. קראתי מספר כתבות בעקבות הספר, שמתארות את אלפי דפי הטיוטה של שבתאי, בהן הוא כותב (בכתב ידו!) את אותו משפט במספר ניסוחים שונים, מחליף מילת תואר אחת כל פעם כדי לבדוק איך זה ישפיע על המשפט.

4. הדמות של מאיר. בסופו של דבר, רוב החלק המעניין של הספר קורא בעולמו הפנימי של מאיר. המציאות עצמה לא מעניינת - הוא הולך ברחובות תל אביב, הולך לים, הולך חזרה הביתה, הולך לסרט. הוא בעיקר הולך. התיאור של עולמו הפנימי, של המחשבות של "מה עוד לא הספקתי", המחשבות על הגוף המזדקן שלו, על אמא שלו, על אשתו, על הבחור שאשתו בגדה בו איתו, כל אלו מכניסות אותנו למערבולת במוחו של הגיבור. שבתאי לא חס עלינו ועל מאיר בכלל. הוא אפילו קצת מתיש אותנו. כשמאיר חושב את אותה מחשבה מטרידה שוב ושוב ושוב - אנחנו נקרא את זה שוב ושוב ושוב. כל אלו מחזקים את העוצמה של הספר בלגרום לנו הקוראים לחוש את התסכול של מאיר, בחיפושו אחר משמעות כלשהי.

5. הדמויות האחרות. כל דמות בספר כתובה בצורה עגולה ומורכבת. ממש אהבתי את דמותו של פוזנר, החבר ההדוניסט של מאיר שבגדול ממקסם על הנאה ממה שיש לחיים להציע. דוגמא לקטע דיאלוג בין מאיר ופוזנר:

"...מאיר אמר "נמאס לי כבר מענייני הבריאות שלי", ופוזנר אמר "אתה מדבר כאילו שמישהו הבטיח לך משהו ולא קיים", ומאיר אמר "כן. ככה אני מרגיש," ופוזנר העמיד לפניו את כוס התה וצלחת עם ביסקוויטים ואמר שאנחנו נוטים לתפוס את הדברים כאילו יש בהם איזו כוונת התנכלות לא מוצדקת, ואילו לדעתו אין בהם, מבחינת הצדק ואולי אף מבחינת הטבע, אלא מקריות ושרירות, והשרירות הזאת היא היא החוקיות היחידה השולטת בהם, והוא אמר זאת בנימה בוטחת מאוד ואפילו גוערת" (עמוד 62).

6. הפרק הרביעי. וואלה, היה לי מורכב. יש שם טוויסט שלקח אותי לסיבוב כדי להבין מה אני קורא. ב20 העמודים האחרונים של הספר הוא לוקח כיוון מורכב ופילוסופי יותר. קראתי בעקבות הספר מספר ניתוחים על הפרק האחרון בספר, ועדיין אין לי תשובה אמיתית של מה קרה שם. אולי זה בדיוק למה שהתכוון הסופר ;)

לסיכום. ספר חובה. אני מאוד שמח שקראתי אותו עד סופו. הוא לא קל, ולעיתים הוא אפילו מקשה עליך. אבל הוא מאוד מספק. וגורם לך לחשוב. הבטחתי לעצמי שעוד 20 שנה אקרא אותו שוב, מפרספקטיבה קצת אחרת :)