סוף־סוף אפשר

"אתה מתחיל איתי? "/ "את זאת שבוהה." / "הסתכלתי על השעועית." / "על השעועית?" / "כן." "למה, היא יותר מעניינת?" / "די, אייל, מה אתה רוצה?" / "להיכנס לך לצלחת." הוא לא השתנה. אותו מבט טיזרי, חיוך לא ברור מעגל את שפתיו. הלסת שלו יותר מסותתת ממה שזכרה, גברית, לא נערית, זה העניין. "פלזנט, את שוב בוהה." / "אל תציק, היה לי יום קשה." /" ראיתי, ניסית לשדל איזה ילד לדבר עבירה." / "אתה עוקב אחריי?" / "תמיד." / "אין לך מישהי יותר יפה להידבק אליה? "/ "את עדיין מאוד יפה." / "אני נראית כמו אחד האמפנדס של אמא שלך." / "קשקשנית." היא מבליעה חיוך, כמה התגעגעה למילים הארכאיות שלו, אלו שעמל וליקט מהחינוכית של שנות השמונים. "אז מה את עושה פה? מזמן לא ביקרת." המילים שלו בוחשות בבטנה, היא חייבת לשתות מים.

חן מחזיקה. אולי תמיד, אבל בעיקר עכשיו כשבן זוגה מגויס למלחמה. אבל היא לא נשארת לבד, הילדה, הנערה והחיילת שבה מתייצבות מולה ועוזרות לה לשאול ולאמת מחדש- האם אלה חיים שהיא דמיינה? האם יש בה את הכח כל פעם מחדש להחזיק- את הזוגיות, ההווה השביר, את הפחד, את עצמה?

נעמה נוסעת. היא עוזבת הכל: את הדירה, את בן הזוג ואת חייה הנוכחיים, ובורחת חזרה אל בית הוריה, אלא שהבית נעול. במסע ברחובות ילדותה נעמה נאלצת לקלף את השכבות שלבשה עם השנים ולהתבונן בעברה ובעצמה- פעם ראשונה בפנים גלויות. 

שתי נשים, משני הקצוות של אותו הסיפור מחזיקות את השברים של הרומן סופסוף אפשר. סיפור עדין ומקומי, חשוף ומלא חמלה.