עד כאן יעקב אחימאיר

אחד השרים, בהפגנת ידידות כלפיי, גילה תשוקה לספר לי כי חיל האוויר מתאמן לקראת הפצצת הכור הגרעיני בעיראק. מדוע שאחזיק במידע הקריטי הזה? החלטתי כי אפילו לצנזורה הצבאית לא אמסור את הידיעות המסווגות לאישור, לבל ידלפו ויסכנו את חיי חיילינו. רק כששמענו ברדיו שהכור הופצץ, הרשיתי לעצמי להתפאר בפני רעייתי, ובפניה בלבד: "ידעתי".

יעקב אחימאיר היה שם, באולפן הטלוויזיה, כשיצחק רבין הודיע על התפטרותו מראשות הממשלה ב-1977; הוא היה בגבעות השומרון כשבגין הצהיר במיקרופון שלו ש"יהיו עוד הרבה אלוני מורה"; הוא שמע בשיחה אינטימית עם פרופ' בן ציון נתניהו את דעתו על בנו בנימין כשהתמודד על ראשות הממשלה, ואפילו הספיק להיפגש עם בן גוריון ולספוג ממנו הערה פוגענית. פניו של אחימאיר וקולו הנמוך והחם הגיעו לכל בית בישראל בחמשת העשורים האחרונים, כעיתונאי בולט ובכיר ברשות השידור. רק מעטים יודעים שכל חייו חי בצל: צילו של אביו, אב"א אחימאיר, האיש שהצית את המרד בשלטון הבריטי אך הוקע על ידי שלטון מפא"י לאחר ששמו נקשר לרצח ארלוזורוב – ממנו זוכה כליל.

האיש שהכיר לפני ולפנים את אחורי הקלעים של הפוליטיקה הלאומית מספר על המאבקים הבלתי פוסקים על פניה של התקשורת, ועל מעשי הגדולה הבוהקים ורגעי החולשה המביכים של ראשי הממשלה, המפקדים הבכירים ואנשי הציבור שעיצבו את ההיסטוריה שלנו. על כולם ניסה לספר, בכל שנותיו מול המיקרופון, ללא משוא פנים.

סיפור חייו של אחימאיר הוא סיפור על עיתונאות מקצועית, עניינית וחסרת פשרות שהתקיימה לצד לאומיות עמוקה ושורשית. זהו סיפורה של תקשורת שעוד לא התמכרה לתשואות הקהל, וסיפורה של ישראל אחרת, נבונה ומתונה, שאולי נדיר למצוא כמותה אך עדיין מתקיימת בינינו.