עולם הסוף
אופיר טושה גפלה
בן מנדלסון הוא סופ״ר, אדם המתמחה בכתיבת סופים בעבור יוצרים שאינם מסוגלים להביא את עבודתם לכדי גמירה. חמישה עשר חודשים לאחר מותה של מריאן, אשתו, בתאונה מחרידה הוא מחליט לשים קץ לחייו בעולם הזה ולצאת למשימה אורפיאית - מסע חיפוש אחריה ברחבי העולם האחר, עולם שהוא הגרסה החילונית של החיים לאחר המוות, עולם שנאספו אליו כל מתי העולם הזה, מאחרון האלמונים ועד ענקי היוצרים דוגמת שייקספיר, מוצרט ואורסון ולס.
אולם נדמה שמריאן איננה שם, אלא שדווקא בתל אביב, בעולם שבן הותיר מאחוריו. בצר לו הוא פונה לבלש פרטי לא שגרתי ומבקש ממנו להתחקות על עקבותיה.
התאבדותו של בן וחיפושיו אחר אשתו מציתים בשני העולמות שרשרת של מאורעות שמעורבים בהם בני משפחתו של בן, משפחתה העלומה של מריאן, סיפורי אהבה רבים ומגוונים וסודותיו של העולם האחר.
עולם הסוף נותן אופיר טושה גפלה תשובה מרעננת על השאלה מה פירוש לא לחוש זר בשום ז´אנר ספרותי קיים. בכתיבתו הוא יונק ממסורת ענפה ומסגנונות שונים - מן הפרוזה הקנונית ומן הספרות הפנטסטית, מספרות ההרפתקאות ומספרות הבלש. מכל אלה הוא מרכיב יצירה מקורית, שופעת חידושים והמצאות, רומן העוסק רובו ככולו באהבה על שלל צורותיה ומנעדה הרחב, מאהבה לספרות ולשפה ועד לאהבת בשר ודם שהמוות הוא רק מכשול אחד מכל המכשולים הנקרים בדרכה.
עולם הסוף הוא ספרו הראשון של אופיר טושה גפלה. הספר נמכר בעשרות אלפי עותקים וזכה לשבחים יוצאי דופן ממבקרים בארץ ובעולם.
עולם הסוף מאת אופיר טושה גפלה עוקב אחר בן מנדלסון, שבוחר לצאת אל העולם האחר בחיפוש אחר מריאן, ומציג עלילה הנעה בין מסע בעולם שלאחר המוות לבין התרחשויות בעולם שהשאיר מאחור.
לצפיה בכל הקופונים וההטבות באתר
מחירים לספר דיגיטלי
מחירים לספר מודפס
הוספת ביקורת
ביקורות
ספר מדהים. טופ 5 ספרים.
מה אהבתי בספר?
למרות שאני נוטה לסלוד מספרי מדע בדיוני בטענה שהמיקוד הוא בעלילה ולא בכתיבה, טושה-גפלה עושה עבודה מעולה. המילים שהוא בוחר בהן, הדימויים, הציניות העדינה וזרם העלילה מהנים מאוד לקריאה, ולא רציתי שהספר ייגמר. משהו בכתיבה הזכיר לי קצת את האסוציאטיביות של עוזי וייל (למשל - "האיש שמחק את העולם").
הכתיבה של טושה-גפלה מלאה ברגש (למרות שרוב הספר כתוב בגוף שלישי), ואי אפשר שלא להרגיש אמפטיה לדמויות גם כשאתה שופט אותן על החלטותיהן הגרועות.
הדבר הנוסף שאהבתי בספר, הוא הקושי שלי לקטלג אותו לז'אנר אחד - המעבר מדרמה למותחן בלשי למדע בדיוני ובחזרה למיקוד באנשים וביחסים ביניהם הצמיד אותי לספר.
הספר לא מאכיל אותך בכפית בכלל. לפעמים טושה-גפלה משתמש במושג שעד כה לא היה בו שימוש בספר ואתה תוהה האם פספסת, רק כדי לגלות שכמה פרקים מאוחר יותר יסבירו מה משמעות המושג. כנ"ל על תיאור עמוק של דמות חדשה בסיפור, כאשר רק בשלב מאוחר יותר הדמות החדשה תיקשר לסיפור.
מה פחות אהבתי בספר?
יש בו רומנטיזציה למוות (אפילו אגיד - מעין זילות למוות) שזה נושא די מטרגר ולכן לא הייתי ממליץ על הספר לקהל צעיר מדי או אנשים שהנושא עלול לגעת להם בנקודות כואבות.
לסיכום - ספרות מקור מד"ב שלא מוותרת על כתיבה איכותית ורגישה. ממליץ מאוד, הספר יישאר אצלי בראש להרבה זמן.
לייק לביקורת
כולנו אוהבים לפרגן לעצמנו, אבל הפעם נשאיר את זה לאחרים (:
